נדירים הם המקרים שבהם פסק דין מטלטל את הקורא, גם אם אינו משפטן, מצד לצד. כזהו פסק הדין שניתן היום בערעורו של ניר סומך, קצין מג"ב שירה למוות בבן טל, שגילה אובססיביות קנאית חסרת פשרות בגין אהבתו הנכזבת לרעייתו של הקצין.
מ-14 שנות מאסר שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי, בגין הרשעה בהריגה, זוכה הבוקר סומך מחמת הספק ויצא לחופשי לאחר שתי שנות מאסר.
עיון בפסק הדין המרכזי של השופט נעם סולברג (שאליו הצטרפו בהסכמה השופטים עמית וברון), מלמד שמוקד הזיכוי היה מנעול הגה מברזל, באורך של מטר, שנמצא בזירה. לפי פסק הדין, אין לשלול את האפשרות שהמאהב הנכזב עשה בו שימוש כדי לאיים על סומך.
גרסת ההגנה, לפיה הקצין ראה במוט הברזל איום על חייו וחיי בני משפחתו, שהצדיק את שלוש היריות מאקדחו שפגעו בתוקף למוות, נתקבלה על דעת בית המשפט העליון.
מקרה זה מדגים פעם נוספת את קוצר ידו של המשפט בקביעת האמת העובדתית. כפי שנאמר לא אחת, קיים פער בין האמת ה"היסטורית", בין מה שבאמת קרה, לבין ה"אמת המשפטית".
גם במקרה זה, שופטי בית המשפט העליון לא קבעו באופן מוחלט שהמוט אכן שימש איום ברמה כזו של ודאות, שהצדיקה תגובת ירי כלפי ה"מאיים" שהביאו למותו. הם קבעו, ולשם הזיכוי די היה בכך, שלא ניתן לשלול את האפשרות שסיטואציה כזו של איום אכן אירעה, וממילא לא ניתן לשלול את טענת ה"הגנה העצמית" של הקצין.
במשפט פלילי לא די ברמת הוכחות רגילה כדי להרשיע אדם בהריגה. יש צורך בהוכחה ש"מעבר לכל ספק סביר". מנעול הברזל הכבד שנמצא בזירה – ושלפליאת בית המשפט העליון לא זכה לשימת הלב הראויה בערכאה הראשונה – שימש כמפתח לזיכויו של סומך, ולו מן הספק.
ברמה האישית והאנושית יש בסיפור הנוכחי דרמה שבדרך כלל ניתן לצפות בשכמותה רק בסרטים. אך מסתבר שלעתים המציאות עולה על כל דמיון. אהבה נכזבת של אדם, שחשק באשת איש וניסה לממשה באובססיביות. בני הזוג עצמם גילו סבלנות אין קץ כלפיו, ואף ניסו לדבר אל לבו שיחדל מן המעקב אחר האישה והטרדתה.
משגם ניסיונות אלה לא הועילו, עקרו בני הזוג את דירתם והרחיקו עד למושב בדרום. אך גם כאן, נתגלתה אותה תופעה שעליה אמר כבר החכם באדם "עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה". אהבה שאכן הביאה, למרבה הצער והטרגדיה, למותו של האוהב הנכזב.
במישור המשפטי הצרוף, חרג בית המשפט העליון מן השגרה בכך שהציב אלטרנטיבה עובדתית, לא רק משפטית, השונה מזו שהוצעה בערכאה הראשונה ששמעה את העדים. אכן, כפי שהדגיש השופט סולברג, לכל כלל יש יוצא מן הכלל. מקרה זה, על נסיבותיו המיוחדות, הוא אחד מהם.
בית המשפט שקל בדקדקנות יתירה ובכובד ראש את הראיות והעדויות השונות שנדונו בבית המשפט המחוזי. לאחר שניתח אותן באזמלו החד, הגיע למסקנה שלא ניתן לשלול את האפשרות, ולו מחמת הספק, שהיה כאן מעשה של הגנה עצמית, המצדיק זיכוי, ולא מעשה המצדיק הרשעה בעבירה החמורה של הריגה.
מנקודת מבט תיאורטית, הפרקליטות יכולה לבקש דיון נוסף בהרכב מורחב יותר. אך פסק הדין המנומק להפליא, והסכמת כל שלושת שופטי ההרכב, פה אחד, לתוצאה המזכה, הופכת אפשרות זו לקלושה ביותר.
הכותב הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו