זוכרים את הלילות שבהם לא היה נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ורג' בוש (הבן), הולך לישון בלי לקרוא עוד עמוד בספר של נתן שרנסקי על חשיבות הדמוקרטיה כתנאי להסכמות מדיניות? אז זהו. עכשיו בוש כבר הולך לישון עם ספרים אחרים או עם ערוץ הספורט, ואילו הנשיא המכהן, ברק אובאמה, המבלה את שנתו האחרונה בשלטון, עסוק בשיחות חביבות עם מכרים ותיקים בבית המחוקקים של אילינוי, שם העלה (ביום רביעי האחרון) זיכרונות מימים תמימים יותר ומלאי חוויות.
במצרים הסכינה ארה"ב עם שלטונו של הנשיא א־סיסי, מבלי שהיא קובעת באופן רשמי כי הלה הגיע לתפקידו באמצעות הפיכה, כדי שלא למנוע ממנו סיוע תקציבי. בסעודיה פורח הרומן בין ממשל אובאמה לבין הממשל הנסיכי המקומי, המסואב, האכזר, והפועל באופן מנוגד כל כך לערכי המערב, ואילו בסוריה מגבה ארה"ב, אמנם בשתיקה, את המהלך הפוטיני הציני להציל את בשאר אל־אסד, יהיה אשר יהיה המחיר לכך. בסוף השבוע התבשרנו כי אגרת המוות הסורית הגיעה כבר ל־470 אלף הרוגים, שלא לדבר על פצועים וחסרי בית ופליטים, ועוד היד נטויה. אסד התמלא עזוז מן הסיוע הלא כל כך צפוי, הצבע חזר ללחייו, והוא מנצח על קרב אכזר בדרך לכיבושה מחדש של העיר חאלב מידי המורדים.
אני יודע. קל לבוא בטענות מכיסאו של כותב הטורים. הפוליטיקה האמיתית משמשת, לעיתים קרובות, תחליף מוצלח למקלחת קרה. הרצון הטוב שלפני הבחירות מתחלף בהכרח להגיע לפשרות, כדי להשיג לפחות חלק ממה שאתה רוצה באמת, ולפעמים אין שום דמיון בין החלק הזה ובין החלום ההוא, שהביא אותך להתאמץ כל כך כדי להגיע לשלטון.
ליבי לאובאמה. ברוב ההתייחסויות הפילוסופיות שלו, אני לגמרי איתו. ראיית עולם שבה יש סיכוי להגיע להישגים רק אם אתה מבין גם את האחר - היריב הפוליטי הפנימי או האויב החיצוני - היא ראיית העולם שהייתי רוצה שתשלוט בעולם. כאשר אנשים כמו דונלד טראמפ זוכים בפריימריז ולא רק בסקרים, אני מאמין שזה עצוב מאוד להחליף נשיא כמו אובאמה בארצ'י באנקר עם בלורית. ודווקא משום כך עצוב לי כל כך על שבחיים האמיתיים החליט אובאמה לוותר על הניסיון להשפיע לטובה על העולם.
הוא השיג הישגים חשובים כמו הרפורמה (הצנועה מדי) בבריאות, ההסכם של שש המעצמות עם איראן והוצאתה של ארצו מן המשבר הכלכלי המפחיד של 2008. יכול להיות שהצדק עימו כשהוא חוזר ואומר שאמריקה נמצאת במצב טוב יותר וגם בטוח יותר מאשר מצא אותה כאשר הושבע לנשיאות. אבל העולם? העולם נמצא במצב גרוע הרבה יותר, לאו דווקא בגללו, אך - לפחות למרותו. ארה"ב של אמריקה ויתרה על הניסיון להבטיח מימוש של זכויות אדם במשטרים אוטוריטריים ודיקטטוריים. החלום שפירט בנאום קהיר נמוג. היציבות מועדפת על ידו - בין שהוא מודה בכך ובין שלא - על פני הדמוקרטיזציה, וכך יעביר את השרביט, בינואר הבא, למי שהבוחר האמריקני יבחר כמחליפו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
