אמנות רשמיות נגד פגיעה מינית בתעשייה לא יעזרו למתלוננות נגד השחקן משה איבגי, שכן הוקעת האלימות צריכה לבוא מאיתנו • המפתח לתיקון נמצא בהתנהלות היומיומית שלנו, הלוקה בחטא הגסות
ההצגה נגמרה, השחקנים עלו להשתחוות. הקהל מחא כפיים. ואז נפתחו דלתות האולם, וצבא של עיתונאים וצלמים נכנס פנימה. עברו כמה דקות עד שהוא עלה לבמה. בקול שבור הוא סיפר כמה קשה לו התקופה הזאת, לו ולבני משפחתו. הוא ביקש לא לדבר עם התקשורת עד שהעניין יוברר מול הגורמים המוסמכים. מי שישב שם, חברים וקולגות, הזיל דמעה ומחא שוב כף. הקהל כמו מכושף.
רגע אחד נראה הקהל מלא רגש והזדהות, אבל מתחת לפני השטח - חושך. המקרבן הוא הקורבן, הוא טוען, והקורבנות הן נשים עם פנים מפוקסלות וקולות מעוותים, שקרניות קטנות שמבקשות להפיל את הכוכב ממרומיו גבוה בשמיים. עורך דינו כבר מוציא בשמו רפש על המתלוננות, זה מתחיל ב"הן עשו זאת למען בצע כסף", ואני לא רוצה לחשוב איפה זה ייגמר.
העולם השתגע. האולם השתגע. שבע נשים בגילים שונים, מתקופות שונות ומתחומים שונים בעולם הבמה, הקולנוע והטלוויזיה, מעידות כולן על התנהגות אלימה, על רדיפה מינית, על הטרדות בלתי פוסקות מצד אדם שהן עובדות איתו. אם גם הנשים שפנו אלי יעזו לספר גם הן את סיפוריהן, המספר יגדל. והתעשייה? צועקת רדיפה. משפט שדה. סיכול ממוקד. איפה התעשייה היתה כשהן סומנו כמטרה? איפה התעשייה היתה כשהן קיבלו הזמנות לבוא אליו "לעבוד על מונולוג"? איפה התעשייה היתה כשהן לא יכלו להכין לעצמן קפה בלי שייגעו להן בתחת או בציצי? (אני יודעת שראוי לקרוא לזה ישבן וחזה, אבל במגע הזה לא היה שום דבר ראוי).
עצומות לא מספיקות
תארו לעצמכם שסוף סוף קיבלתם תפקיד נחשק. כזה שחלמתם עליו. לאו דווקא בתחום המשחק. בכל תחום שתבחרו. ואז אתם מגיעים לעבודה, ושם אתם מבינים שחלק מדרישות התפקיד הן להיות השעשוע של הקולגה שלכם. זה מתחיל בדיבור קצת מלוכלך. בזה אתם עוד מצליחים לעמוד. אפילו מוצאים מילים כדי להשיב. זה ממשיך במין "משחק" כזה, שבו הקולגה כולא אתכם בין גופו לבין קיר או רהיט. ואז גם נגיעות במקומות בגוף ששמורים למגע אינטימי בלבד.
ומסביב אנשים רואים. ואיש לא עוזר. במקום זה, מתפתחות שמועות על רומן. ואתם? אתם רק רוצים לעשות את התפקיד שחלמתם עליו כמו שחלמתם עליו. ואתם מנסים לבקש שזה ייפסק, אבל איש לא עוזר. הפרנסה של כולם תלויה בקולגה הזה. הוא הסטאר! מימוש החלום שלכם תלוי בו. ואז, כשאתם מבינים שככה אי אפשר עוד, אתם מתלוננים. בפה מלא. ומוצאים את עצמכם מחוץ למשחק. אתם פחות חשובים. ההצגה חייבת להימשך. והחלום שלכם? כן, טוב. רסיסים. יש כאלו שלא צריכים לדמיין.
לא מזמן השקנו בארגון השחקנים שח"ם אמנה נגד פגיעה מינית בתעשייה. היא נוסחה בקפדנות בשיתוף עם מרכזי הסיוע לנפגעי/ות תקיפה מינית. היתה השקה יפה, ורוב המוסדות חתמו על האמנה. בעקבות האירועים האחרונים, ציפיתי לתגובה של שח"ם על הפרשה. והנה היא: "בשח"ם עוקבים אחר הדברים וסמוכים ובטוחים כי מערך החוק במדינה יעשה את תפקידו נאמנה, יבחן את הנושא ויפעל בהתאם לשיקול דעתו ומסקנות חקירתו. לפני כמה שבועות ארגון שח"ם הפיץ וקידם את 'אמנת שח"ם נגד פגיעה מינית בתעשייה'. זהו נושא חשוב וקרוב ללב הארגון ואנו פועלים לקדמו כדרך פעולה משותפת של כלל האיגודים והלוקחים חלק בתעשייה. שח"ם בשיתוף מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב, זמין לכל פנייה ואנו מספקים כלים, סיוע ומעל לכל אוזן קשבת לשחקנים ולשחקניות הזקוקים להם, ואנו נמשיך לפעול כך גם בעתיד". בשורה התחתונה, שח"ם ממליץ לנפגעים ולנפגעות להתלונן במשטרה, ואומר להם - אל תדאגו. אנחנו מאחוריכם.
אכן. תחושת ביטחון מופלאה. לכו לעבור את מסכת ההשפלות במשטרה, בפרקליטות, ואם יהיה לכן מזל, בבית המשפט תוכלו לחוות עוד השפלות מפולפלות ומנוסחות לעילא, כראוי בפסקי דין. שח"ם מאחוריכן, בנות! אני לא מתפלאה שנשים לא סומכות על הגורמים המוסמכים. אפילו כשגבר מואשם ויושב בכלא על תקיפה מינית, הציבור מעדיף לחשוב שזה בגלל כל סיבה אחרת, רק לא בגלל שהוא אנס.
אף לא גוון אפור אחד
אז מה אפשר לעשות? אולי כמו שהציעו לגדר את כל המדינה כדי להגן עליה מחיות טרף, נציע לחמש את כל הנשים במדינה במצלמות על המצח? אולי ככה נוכל סוף סוף להראות לגברים הזחוחים ולנשים הספקניות מה עובר עלינו. והקולות שאומרים: למה היא הגיבה ככה? למה לא עשתה ככה וככה? באמת? כולנו מגיבים אותו דבר לאותה סיטואציה? כולנו דומים זה לזה? אני באמת לא מבינה את השאלות האלו.
כמו כן הדהימו אותי התגובות הראשונות לפרשה הזאת: "מה, רק עכשיו זה יצא?" או "מה חדש?" ויש גם אמירות פסקניות דוגמת "רודפים אותו בגלל שהוא שמאלני" או "זה בגלל שהוא מזרחי. מנסים לדפוק אותו".
אז זהו שלא, רבותיי. זה יוצא החוצה בגלל שהגיע הזמן שזה ייפסק. הגיע הזמן שכולנו - נשים וגברים - נרגיש בטוחים במרחב הציבורי. אין פה ולו גוון אפור אחד. ברגע שאדם פורץ את גבול המרחב האישי של אדם אחר - זאת אלימות. והיא צריכה להיות מוקעת. אנחנו כציבור צריכים להוקיע אותה. לפני המשטרה ולפני בתי המשפט. אנחנו. וכמה שהמשטרה ובתי המשפט נכשלים, אנחנו נכשלים אפילו יותר. אנחנו גסים בהתנהלות שלנו, גסים בתגובות שלנו.
ליבי עם משפחתו של השחקן משה איבגי, אבל לא אני חטאתי לה. ליבי עם הקורבנות, להן כן חטאתי בזה שלא הקשבתי לחשד שקינן בי. ליבי גם עם איבגי. המראה שהוצבה בפניו כעת מהדהדת בבואה קשה מאוד, אבל כמו שאנחנו מביטים במראה לפני שאנחנו יוצאים מהבית כדי לוודא שהכל בסדר, כך גם במקרה זה. אפשר להסתכל במראה, ולתקן.
אני מאחלת לנו תיקון. מגיע לנו שיהיה לנו טוב, מגיע לנו להיות טובים.
• שרית וינו־אלעד היא שחקנית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו