כוחה של אהבה

הראיון במוסף זה עם נתן שרנסקי הבהיר לי שבהשוואה למאבק הבלתי מתפשר שלו, האהבה של אשתו אביטל היתה חזקה פי כמה • איש לא האמין שיצליחו לשחררו, אבל היא לא ויתרה 

בסוף השבוע שעבר פורסם במוסף זה ראיון עם נתן שרנסקי מאת יורי ילון. בראיון סיפר שרנסקי על השנים הקשות שעבר בכלא הסובייטי, ועל המאבק שניהל משם, בתנאים בלתי אפשריים. האיש האמיץ והנחוש הזה המציא, למעשה, את עצמו, והצליח במאבק שנראה היה לרבים חסר סיכוי, אבל היתה לו שותפה שבלעדיה קשה להאמין שמאבקו היה יכול להצליח; נטשה, שהפכה לאביטל. עבורנו, כאן, היא היתה בבואתו. 

כשנפרדו, נדמה היה להם שמדובר בתקופה של כשלושה חודשים. אנטולי שרנסקי היה כבר מסורב עלייה יותר משנה. אביטל הופתעה מכך שקיבלה אשרת עלייה לישראל, בין מי שזכו בכך בעת ביקורו של נשיא ארה"ב דאז, ריצ'רד ניקסון, בבריה"מ ב־1974. אמרו לה שהיא צריכה לנסוע מייד, והיא ובעלה הטרי החליטו שאסור להחמיץ את ההזדמנות.

שניהם הגיעו למוסקבה ללימודים. הוא מאוקראינה והיא מסיביר. אביטל לא ידעה עד גיל 14 על יהדותה. הוריה רצו למנוע מילדיהם את הסבל הכרוך בזיהוי היהודי בבריה"מ. אבל כשאחיה הגדול ביקש לקבל תעודת זהות, אמרו לו לבדוק בבית את מוצאו. אמא שלו אמרה שהם יהודים, אך עדיף לא לציין זאת. הוא נדהם, החליט שאינו מוותר על זהותו, וכך גם אחותו. שניהם לא ידעו שום דבר על נושאים יהודיים או על ישראל, אך למדו על כך והפכו לציונים.

 

סמל למען זכויות אדם

שניהם, האחות והאח, נסעו ב־1973 ללמוד במוסקבה. האח השתתף בהפגנה ונעצר, והאחות הלכה לברר מה עלה בגורלו. היא עשתה זאת ברחוב הסמוך לבית הכנסת הגדול, כיוון שזה היה מקום מפגש לצעירים היהודים (לבית הכנסת לא נתנו להם להיכנס). שם, ברחוב, פגשה את שרנסקי הצעיר, שעזר לה לאתר את אחיה. בשיחה עימה גילה לה שבאותם ימים ממש מתגבר צה"ל על המצרים בסיני. היא לא שמעה על סיני ולא הבינה במה מדובר, אבל נסחפה. בתוך זמן קצר הפכה הנערה היפה מסיביר לבת זוגו של הבחור הכריזמטי, הגוץ, שפניו מכוסות בפצעי קור.

החלום להיפגש בישראל עם אביטל לאחר כמה חודשים לא התגשם. תחת זאת נעצר שוב, במארס 1977, ולאחר ארבעה חודשים נערך "משפטו". הוא נמצא אשם בבגידה, בריגול למען ארה"ב ובתעמולה אנטי־סובייטית, ונגזרו עליו 13 שנות מאסר. תנאי המאסר היו קשים מאוד, וגם בראיון איתו סיפר שרנסקי על שביתות הרעב שלו, ועל הדרכים המיוחדות שמצא כדי ליצור קשר עם האסירים האחרים. שרנסקי העביר את הזמן בשירה ובמשחקי שחמט בלי לוח ובלי כלים. דבר מאבקו החל להיוודע בעולם. הוא היה לסמל המאבק למען זכויות אדם בבריה"מ.

אביטל הקדישה את כל עיתותיה לשחרורו. בשנים שבהן הייתי יועצו של שמעון פרס כראש האופוזיציה, היא ידעה מאיתנו על כל מפגש שנערך עם מנהיגים בעולם, והצטרפה אלינו כמעט לכל נסיעה. פרס היה מציג אותה בראשית 

הפגישה, היא היתה מסבירה במה מדובר והיתה מבקשת את עזרתו של הנשיא או ראש הממשלה אל מול שלטונות בריה"מ, האחראים למאסרו הבלתי מוצדק של בעלה. כולם הבטיחו לעזור. חלקם גם הפכו זאת לנקודות לשיחה עם עמיתיהם הסובייטים. 

לא דיברנו על כך מעולם, אך התחושה היתה שכבר כולם שמעו על שרנסקי, כולם ידעו שמשפטו היה בגדר בדיחה, כולם היו מוכנים לדבר על כך עם הסובייטים, אבל קשה היה לחשוב שמישהו מהם האמין כי העלאת הנושא מולם תביא לשחרור מוקדם שלו. האישה הצעירה לא ויתרה. היא האמינה וגרמה גם לנו לחשוב שהשיחות הללו אינן לשווא, וכי שהותו בכלא לא תהיה ארוכה כל כך.

 

***

 

שרנסקי הפך לדיסידנט הסובייטי המוכר ביותר בעולם. בניו יורק נקרא רחוב על שמו, סמוך לבניין האומות המאוחדות. אבל השינוי הגדול בא עם רונלד רייגן, ועם הגדרתו את בריה"מ "אימפריית הרשע".

הכינוי הזה חדר את החומות העבות של בית הכלא וריגש את האסירים הפוליטיים. מאוחר יותר התבטא שרנסקי כי החיבור הזה של רייגן, בין מדיניות חוץ לבין זכויות אדם, עשה את השינוי. רייגן למד על שרנסקי, הביע הערכה לאישיותו ועשה למען שחרורו.

לפני 30 שנה, ב־11 בפברואר 1986, במפתיע - כרגיל במקרים כאלה - שוחרר שרנסקי מכלאו. הדבר נעשה במסגרת חילופי אסירים בין ארה"ב ובריה"מ, אך רייגן דרש כי שרנסקי ישוחרר שעה לפני האחרים, כדי להדגיש כי הוא הואשם בריגול לטובת ארה"ב, בלי שהיה לכך בסיס.

ימים אחדים לפני השחרור היטיבו את תנאי מאסרו, והוא שוחרר על גשר גליניקה, שבין גרמניה המזרחית למערבית. עקבנו בטלוויזיה אחר רגע השחרור. קשה היה לזהותו על פי התמונות שהכרנו. תשע שנים בכלא עשו את שלהן. האנשים שהביאו אותו לגשר אמרו לו שילך ישר, אבל שרנסקי ביקש להיות דיסידנט עד הסוף, והלך, בכוונת מכוון, בצעדים מעגליים. ברגע ההוא כבר לא היה אפשר לעצור את הדמעות.

בבסיס צבאי אמריקני בחלק המערבי של ברלין הופגש עם האישה שממנה נפרד 12 שנים קודם לכן, יומיים לאחר שנישאו. איני יודע אם הוא תיכנן את הדברים שאמר לה מראש, או שהם יצאו מפיו באופן ספונטני. הוא אמר לה בעברית: "סליחה שאיחרתי קצת..."

בארץ חיכו לו כולם. נסעתי לנתב"ג עם ראש הממשלה דאז פרס, וממלא מקומו ושר החוץ דאז, יצחק שמיר. קישרנו את שרנסקי עם הנשיא רייגן, ואף אחד מאיתנו לא האמין שזה קורה באמת. שרנסקי ביקש לשנות את שמו מייד. הוא ביקש להיקרא נתן שרון. אחר כך ויתר על שרון וחזר לשרנסקי, אבל על ה"נתן" לא ויתר. רק חברים קוראים לו אנטולי, וחבריו הקרובים קוראים לו "טוליה".

13 שנים אחר כך זימן אותנו הגורל לשרת באותה ממשלה. הזדמן לנו לטוס יחד בהליקופטר, וסיפרתי לו שהייתי השחמטיסט של בית ספרי. מייד הוא הציע לשחק שחמט. הסכמתי. חשבתי שיש לו לוח קטן באמתחתו, ואז החל לדבר איתי בשפת המספרים והאותיות. מייד נכנעתי. הודיתי שבית הספר שלו היה כנראה טוב יותר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו