פיסת הבד שהונפה כדגל על גג אחד הבתים ברמת אביב, זו שעליה שירבט נשאת מלחם את שמו של ארגון דאעש לאחר שסיים את מסע הרצח שלו, אינה פחות מאשר צפירת אזעקה רמה ומהבהבת. דאעש כבר כאן, בתוככי מדינת ישראל, ולא רק על הגדר והגבולות שלנו מול עזה, סיני, סוריה וירדן. מלחם רק צרב את הידיעה הזאת בחותמת כואבת.
הם בודדים, שוליים, מיעוט שבמיעוט, אבל הם כאן - שותפים מלאים לרעיונות החולניים ולעורפי הראשים נוסח גון הג'יהדיסט. למעלה מ-60 ערבים ישראלים עברו בשנים האחרונות לסוריה דרך טורקיה, כדי להילחם לצד דאעש. עשרות שבו לארץ, נעצרו ונכלאו. הם באו מחורה שבנגב, ומיאסיף ויפיע ונצרת שבצפון, וגם מאום אל פאחם וטייבה ומערערה שבמשולש. קולם נשמע גם בהר הבית: אחד הדרשנים שם קרא רק לאחרונה לדאעש לכבוש את רומא, פאריס ו-וושינגטון באמצעות ג'יהאד. הם נוכחים גם במזרח ירושלים: היום ידוע שעלאא אבו ג'מל מגאבל מוכאבר, הרוצח הדורס ברחוב מלכי ישראל בירושלים, הביע הזדהות עם דאעש קודם שיצא למסע המוות שלו. גם שניים מחברי התארגנות החמאס הגדולה שנחשפה רק לפני שבועות אחדים במזרח העיר היו דאעשניקים. מורים בחורה הסבירו לתלמידיהם שעריפת ראשים בנוסח דאעש היא הדרך הנכונה. מתמחה בסורוקה, אח סיעודי ב"איתנים" ועו"ד מכובד מהמגזר הערבי שהדריך את חניכיו בשחיטת כבשים "לשם הכנת הנפש", נעלמו יום בהיר אחד ואח"כ התגלה סודם. גם הם בדאעש. דוגמאות נוספות אינן חסרות.
המדאיג מכל הוא שהגבולות מטשטשים. בחקירות של מפגעים, סכינאים ודורסים מהחודשים האחרונים עולה לא פעם רמת הזדהות, כזאת או אחרת, ואף היכרות עם דאעש ומשנתו. השיוך הארגוני אינו קיים עוד, והשיוך האידיאולוגי מטשטש, משיק ולעיתים אף מזדהה עם דאעש, לא פעם מבלי להכיר לעומק את משנתו הרצחנית, כסוג של "אופנה", על גבול החקיינות.
מלחם, ואחדים מדומיו שנעצרו בחודשים האחרונים, משתייכים למעגלים הללו. ברבדים המעט יותר עמוקים מבקשים חלקם להרוג יהודים ולהשמיד את ישראל, כדרך שצלאח אל דין טבח לפני 1,200 שנה בצלבנים. "סוף דרכה של המדינה הציונית יידמה לגורל הממלכה הצלבנית", כותב אחד מתושבי מזרח ירושלים בפנקסיו. בעבור דאעש ואוהדיו המעטים בארץ כולנו בסירה אחת: המוסלמים הכופרים, היהודים – הצלבנים, והצלבנים המקוריים.
בני ברית הטבעיים כדי להילחם בדאעש שבתוכנו –הם ערביי ישראל, ומנהיגיהם. דאעש מציב אותנו ואותם בשורה אחת. הוא רואה בנו ובהם כופרים וצלבנים מודרניים. את דאעש שבתוכנו לא ניתן להביס מבצעית. לא ניתן להרוג רעיון מופרך ומוטרף וחולני והזוי ככל שיהיה. אפשר רק לנסות לבודד אותו, להקיא אותו מתוכנו, להפוך אותו למוקצה ולבלתי פופולרי ולהשקיע פי כמה בחינוך ובהסברה. לצורך כך אנו זקוקים לחברה הערבית הישראלית ולהנהגתה, והיא זקוקה לנו. זה האינטרס שלה לא פחות מאשר האינטרס שלנו: לחיות ולא למות. זו היא אולי ברית גורל, ולא ברית יעוד, אבל היא ראויה לפחות, אם לא יותר, מאשר הברית שלנו מול "ציר הרשע", עם מדינות ערביות מתונות כמצרים, ירדן וסעודיה. יהודים וערבים בישראל צריכים לשלב ידיים, אחרת יקומו עלינו ועליהם עוד עשרות מבני דמותו של המחבל מלחם.
