המהפך שפרס לא ציפה לו

לפני 20 שנה, זאת היתה אמורה להיות מערכת הבחירות הצפויה ביותר בפוליטיקה הישראלית • לאחר רצח רבין, הציבור תמך בשמעון פרס ובתהליך המדיני, והשיחות עם סוריה נראו מבטיחות • ואז הגלגל התהפך

הבחירות לכנסת ה־14 היו אמורות להתקיים ב־29 באוקטובר 1996, כשנה לאחר רצח רבין. שנה היא זמן בלתי מבוטל בכל הנוגע לקבלת החלטות. על סדר היום המדיני עמדו העברת הערים הגדולות בגדה המערבית לידי הרשות הפלשתינית שהוקמה לא מכבר, הבחירות הפלשתיניות הראשונות והמשך המהלך המדיני מול אש"ף ומול הנשיא הסורי, חאפז אל־אסד.

הציבור תמך בהמשך התהליך המדיני והסקרים העניקו לשמעון פרס, שהממשלה בחרה בו לממלא מקום ראש הממשלה, יתרון עצום על פני יו"ר הליכוד ומועמד התנועה לראשות הממשלה בנימין נתניהו. הבחירות היו אמורות להיות הראשונות בשיטה החדשה, שלפיה ראש הממשלה נבחר באופן ישיר על ידי הציבור, ובאותם שבועות היה נראה שניצחונו של פרס אינו מוטל בספק.

אפשרות אחת שעמדה בפני פרס היתה לקיים בחירות בזק, מתוך תקווה לנצח בהן ולקבל מנדט עד סוף שנת 2000. אפשרות שנייה היתה לקיים את הבחירות בזמן, ולנצל את השנה שלפניו כדי לקדם תהליכים מדיניים. פרס רצה לקבל מנדט משלו, ולכן העדיף להקדים את הבחירות. מצד שני לא רצה להיראות כמי שמנצל, לכאורה, את האווירה שנוצרה לאחר הרצח לטובת בחירתו. הוא בחר באופציה השלישית: לקיים את הבחירות באמצע השנה. לפני 20 שנה, ב־2 בפברואר 1996, החליט על הקדמת הבחירות, וב־29 במאי 1996 הצביעה הכנסת בשיטת הבחירה הישירה. ההצבעה ההיא נראתה לנו כמעט כמו הניצחון בבחירות עצמן. איני זוכר פרשנים שהעריכו אז שהגלגל יכול להתהפך בזמן קצר כל כך.

 

מר ביטחון חוזר

נחזור לאחור. העברת ערי הגדה לידי הרשות הפלשתינית עברה באופן רגוע. בבחירות הראשונות שנערכו בקרב הפלשתינים נבחר יאסר ערפאת לראש הרשות, ותנועת פת"ח שבראשותו זכתה ברוב המושבים במועצה המחוקקת. פרס, שהחליט להניח בשלב זה לשיחות עם הפלשתינים, החל במשא ומתן עם הסורים בוואי פלנטיישן, בניהולו של מי שהיה אז מנכ"ל משרד החוץ, אורי סביר. השיחות החלו ברגל ימין, ופרס עמד על הבטחת הנורמליזציה והקשרים הכלכליים, ועל פגישה בינו לבין נשיא סוריה בשבועות או בחודשים הקרובים.

אך ב־5 בינואר חוסל יחיא עיאש, שהיה ידוע יותר בכינויו "המהנדס", במקום מחבואו, באמצעות טלפון סלולרי ממולכד. ישראל אמנם לא אישרה כי עמדה מאחורי החיסול, אך העולם כולו ייחס לה את הפעולה. עיאש נתפס עד אז כמבוקש מספר אחת, והיה נדמה לרבים כי ישראל נפטרה מראש הנחש. מייד לאחר החיסול לא אירע דבר שיעיד על התגובה שתגיע מאוחר יותר, וכל זה אך הוסיף לתדמיתה החיובית של ממשלת פרס השואפת לשלום, אך אינה מוותרת על טיפול יעיל במי שקם להורגנו. פרס לא ויתר לאהוד ברק על תיק הביטחון והעדיף לתת לו את תיק החוץ, כאשר הוא עצמו ("מר ביטחון" של שנות ה־60 וה־70) חוזר לאלמנט שלו, מוציא מן הנפטלין את הבטלדרס החום המיועד לשרי ביטחון שיוצאים לשטח, ומרגיש כמו בבית, עם ותיקי המשרד ועם האלופים הצעירים.

 

הזדהות בינלאומית

אבל ב־25 בפברואר החל גל הפיגועים של חמאס בערי ישראל - אשקלון, ירושלים, תל אביב. כ־60 איש נהרגו, ועשרות רבות נפצעו. פרס איים על ערפאת להפסיק את התהליך אם לא ייאבק בטרוריסטים. האחרון אכן נבהל, ופעל נגדם בתקיפות. ראשי מערכת הביטחון שלנו עצרו אנשי חמאס בולטים, חקרו אותם ואף השפילו אותם (למשל, על ידי גילוח חצי זקנם). העולם הערבי הביע את הסתייגותו מן הטרור, ומנהיגי העולם, בראשותו של נשיא ארה"ב ביל קלינטון, הגיעו לשארם א־שייח' וקראו להפסקת הטרור. זו היתה הזדהות בינלאומית גדולה מאוד עם פרס, אך היא לא תרמה למעמדו הפוליטי, אשר נפגע בעקבות הפיגועים. המשלחת הסורית נדרשה על ידי זו הישראלית לגנות את גל הטרור. משהודיעה כי לא תעשה זאת, הופסקו השיחות.

בראשית אפריל החל ארגון חיזבאללה לירות לעבר הגליל. זה היה ירי בלתי פוסק. לפרס לא היה שום עניין להיכנס לעימות אלים עם חיזבאללה, ובעקיפין עם סוריה. הוא יצא מגדרו כדי להעביר מסרים על רצונו בהפסקת אש. חיזבאללה הגיע, כנראה, למסקנה שעימות צבאי ייטיב עימו, ולא השאיר לממשלת ישראל ברירה אלא לפעול.

ב־11 באפריל 1996 החליטה הממשלה על מבצע ענבי זעם. הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק הוביל את המבצע ביד רמה, ומטרות בעלות ערך צבאי של חיזבאללה נפגעו. אבל שבוע לאחר תחילת המבצע, התרחש האירוע הנורא בכפר קאנא שבדרום לבנון. ירי ארטילרי מוטעה של צה"ל גרם לפגיעה באזרחים לבנונים, שברחו מבתיהם ונמלטו אל מחנה של האו"ם. 102 אזרחים בלתי מעורבים מצאו כך את מותם. כ־100 נוספים נפצעו. איבדנו מייד את אהדת העולם. ערביי ישראל יצאו בתקיפות שלא נראתה עד אז נגד הממשלה. הושגה הפסקת אש עם חיזבאללה, אך טעמו של המבצע היה מר מאוד.

מערכת הבחירות שהוזכרה בפתיחת המאמר התקיימה בצל כל האירועים הללו: הטרור בעקבות חיסול "המהנדס", הטעות הקשה של צה"ל בלבנון והפסקת השיחות עם סוריה. נתניהו לא שקט על שמריו בינתיים: הוא הצליח לגייס לצידו את "אלוף שלושת הפיקודים", איציק מרדכי, את תנועת חב"ד ואת מנהיגי הליכוד האחרים, דוד לוי ואריק שרון, שסייעו לו מאוד. הוא גם חזר בו מן ההבטחה לבטל את הסכם אוסלו אם יתמנה לראש ממשלה. בניגוד לסקרים שהראו, עד לרגע האחרון, יתרון קטן לפרס, זכה נתניהו בבחירות, בהפרש של 20 אלף קולות. זה היה, כנראה, הניצחון המפתיע ביותר בתולדות ישראל.

לא היו אלו בחירות רגילות. הסכם הקבע עם הפלשתינים היה אמור להיחתם עד 4 במאי 1999. גם השיחות עם הסורים היו אמורות להתחדש. ממשלת הימין שקמה עצרה למעשה את המהלכים המדיניים הגדולים.

האם שנה נוספת של בחינת תהליכים היתה עושה את ההבדל עבור פרס? אי אפשר לדעת. דבר אחד ברור: אילו היה יכול פרס לחזור בו מן ההחלטה שקיבל בדיוק לפני 20 שנה, בוודאי היה עושה זאת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו