מזכ"ל האו"ם, באן קי־מון, העניק לנו שלשום, בנאום בפני מועצת הביטחון של האו"ם, שיעור במדעי ההתנהגות. אחרי שהסביר, בדיון על המזרח התיכון, כי הוא מתנגד לבנייה בהתנחלויות, הוסיף ואמר כי זהו "טבע האדם" להתנגד לכיבוש. בימים טרופים שכאלה, שבהם אזרחים ישראלים נדקרים ונרצחים זה יותר מארבעה חודשים בגל טרור חדש, לא נותר לנו לתהות אם זה גם "טבע האו"ם" להעניק לטרוריסטים הפלשתינים לגיטימציה להרוג. "התסכול הפלשתיני גובר תחת משקל הכיבוש, שנמשך כבר חצי מאה, והשיתוק בתהליך השלום. זאת אמת שאי אפשר לערער עליה (האומנם? המציאות דווקא הוכיחה את ההפך). עם זאת, כפי שעמים מדוכאים פעלו במשך דורות, זהו טבע אנושי להגיב לכיבוש, שלעיתים משמש אינקובטור לשנאה ולקיצוניות", פסק המזכ"ל.
המזכ"ל גם גינה את מעשי האלימות כשהתייחס לטרור הפלשתיני, אבל בהתחשב בהצהרות השערורייתיות שלו המגבות הטרור, לא נותר לנו אלא לקבוע כי באן קי־מון למעשה גינה והצדיק, הצדיק וגינה, את הטרור. זה מביש, זה מסוכן, זה חצוף - אבל זה גם מעיד, בעיקר, או על בורות או על צביעות. יכול להיות שגם שתיהן יחד.
במחשבה שנייה זה אולי מסביר מדוע המזרח התיכון שלנו נמצא היום במצב רעוע ומפורק שכזה. הקהילה הבינלאומית והעומד בראש האומות המאוחדות אינם מבינים את "טבע המזרח התיכון" או שפשוט לא רוצים להבין. הם אינם מבינים את חוקי המשחק ואת שורש הסכסוך. הם גם לא רוצים להבין עד כמה ההיסטוריה והגיאוגרפיה כותבות לנו כאן את העתיד. וגם הדת. לטוב ולרע. השורה התחתונה בבורות/צביעות (מחקו את המיותר) שבהצהרה של המזכ"ל היא שהמדינה היהודית היא זו שחוטפת, גם בשבוע שבו מציינים את יום השואה הבינלאומי. מה חדש?
מבחינת אלבר קאמי, חתן פרס נובל לספרות, טרור הוא טרור הוא טרור, ולא משנה מי המבצע והיכן. אין לטרור כל הצדקה. קאמי ניצל את המחזה שלו "הצודקים" על מנת להעביר באופן מבריק את סוגיית הטרור והלגיטימציה שלה מבעד לפריזמה הפילוסופית־הומנית שלו.
המחזה עצמו מושפע מאירוע היסטורי אמיתי - ההתנקשות בדוכס הגדול: במוסקבה של 1905 מתכננים ארבעה מהפכנים להשליך פצצה על הכרכרה שמובילה את הדוכס הגדול סרג' לתיאטרון. הסיבה לפיגוע היא אידיאולוגית - המהפכה הקומוניסטית והצאר ששולט בעיר בעריצות תוך דיכוי בני עמו. המחזה דן אם מותר וראוי להתנקש בחיי אדם, כאשר גם ילדים נמצאים בסביבה ועלולים להיפגע - במקרה הזה שני האחיינים של הצאר, הנער דימיטרי ואחותו פאבלונה. קיימת מחלוקת בין המפגעים: קאליאייב מסרב לזרוק את הפצצה ולהרוג ילדים (כי שום דבר לא מצדיק הרג ילדים וחפים מפשע), ואילו שותפו סטפן סבור כי יש להרוג את שני הילדים כדי להציל מרעב מיליונים של ילדים נוספים. בסופו של דבר, ההתנקשות אכן מתבצעת, אבל במועד מאוחר יותר. קאמי פסק: הילדים ניצלו.
הלוואי שאלבר קאמי היה כותב גם את הסיפור שלנו. יכול להיות ששלומית קריגמן ז"ל היתה עדיין בחיים.
