"לא שערביי ישראל אינם מתעניינים בנושא הפלשתינים או בזכויות שלהם", שח לי חבר ערבי, איש שעשרות שנים של פעילות פוליטית וציבורית במגזר הערבי מאחוריו, "אך יותר מכל אנחנו, כמו הסונים בארצות ערב, מוטרדים ממגמות ההתפשטות האזורית של איראן שמאיימות על כולנו". הייתי מופתע, שכן ממה ששומעים בתקשורת, קל וחומר בנאומיהם של חברי הכנסת הערבים, אפשר להתרשם שאצל רוב ערביי ישראל שום דבר חוץ מהנושא הפלשתיני אינו מדיר שינה מעיניהם.
בשונה מדברי ידידי הנ"ל, פוליטיקאים ופרשנים ישראלים מסוימים מבקשים לאחרונה להמעיט באיום האיראני, בין שהם סבורים כך באמת או מושפעים מהעמדה הרשמית של ארה"ב בנדון, ובין שמטרתם לנגח את ראש הממשלה נתניהו, המזוהה יותר מכולם עם צלצול פעמוני האזעקה בעניין האיראני. יש גם מי שמסבירים שבעצם חיזבאללה ולא איראן הוא האיום העיקרי, מבלי לציין שהארגון הזה הוא הזרוע המושטת של איראן ופועל על פי הנחיותיה.
הגדילו לעשות כמה עיתונאים, שנתנו פרשנות משלהם לדברי הרמטכ"ל, רא"ל גדי איזנקוט, בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי, על כך שההסכם עם איראן טומן בחובו "סיכונים וגם הזדמנויות", וכי הוא אינו צופה שהאיראנים יפרצו קדימה בנושא הנשק הגרעיני בחמש השנים הקרובות. על פי פרשנותם, הרמטכ"ל חלק על הערכותיו של רה"מ בנימין נתניהו בעניין האיום האיראני, בעוד מה שבאמת השתמע מאמירתו של הרמטכ"ל הוא שבגלל העמדות המשותפות לישראל ולרוב העולם הסוני בנושא האיראני, נפתחה בפנינו הזדמנות לקשרים מדיניים מעשיים עם מדינות כגון סעודיה ונסיכויות המפרץ - כנגד האיום האיראני. הוא גם רומז שבאותן חמש שנים ראשונות להסכם איראן תנצל את השקט התעשייתי שבו זכתה בתחום המדיני ואת מאות מיליארדי הדולרים שנוספו לקופתה בעקבות ביטול הסנקציות, כדי לשעוט בתום תקופה זו לעבר הפצצה ביתר שאת.
גם וונדי שרמן, דיפלומטית אמריקנית יהודייה שריכזה את המו"מ עם איראן, לא הסתירה את ספקותיה לגבי השלכות ההסכם ("ההיסטוריה תוכיח") והדגישה שגם בעיניה איראן היא מדינה "נוראה" שעושה "דברים מתועבים" ומלבה טרור. מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי אישר בימים אלה שטהרן עלולה לנצל את משאביה הכספיים כדי להרחיב את פעילותה הנ"ל.
וושינגטון טוענת כי אף שההסכם מטפל רק בנושא הגרעין ולא בסוגיות האחרות, הוא השיג את מטרתו העיקרית, כלומר בלימת המירוץ האיראני לפצצה, אך ההנהגה בטהרן מפרשת את זה אחרת: בעניין הגרעין אמנם קיבלנו על עצמנו מגבלות זמניות מסוימות, אך איש לא יכבול את ידינו בכל עניין אחר.
אולי גם כדי להסיט במידה מסוימת את תשומת הלב מסימני השאלה לגבי ההסכם הגרעיני - אך גם לגופו של דבר - וושינגטון ושותפיה האירופיות עושות בימים אלה מאמץ מדיני והסברתי מואץ בעניין המאבק בדאעש: הנה אנחנו נלחמים באיום הטרור האמיתי, והקשרים עם איראן אף מסייעים לנו בכך. ואולם אין בכך כדי להפיס את דעתן של מדינות ערב הסוניות, וסעודיה בראשן - או של ישראל - שמרגישות מאוימות, נוסף על העניין הגרעיני, משאיפות ההתפשטות האזוריות הבלתי מוסוות של טהרן, שפועלת בקצב מזורז להרחבת הארסנל הצבאי הקונבנציונלי שלה, בד בבד עם אספקה מוגברת של אמצעי הלחימה לחיזבאללה ולגורמים טרוריסטיים ופרו־איראניים אחרים במזרח התיכון.
ואכן, טהרן מרחיבה כמעט באין מפריע את נוכחותה בסוריה ובלבנון. אין להמעיט אמנם בסכנה מדאעש, אך ניצחון עליו הוא בר השגה בתנאי שהצדדים השונים שנלחמים בו (או טוענים שנלחמים בו) יגיעו לעמדה מוסכמת לגבי האסטרטגיה והטקטיקות שצריכות להינקט, ובתנאי שמדינות ערב הסוניות תהיינה חלק מהאסטרטגיה הזאת. כל זה לא יקרה אם אמריקה לא תכיר בכך שהאיום מספר אחת על שלום האזור ועל יציבותו עכשיו הוא גם מאיראן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו