אחת משיטות הלחימה הנועזות היא האיגוף האנכי. מדובר בהנעת מתקפה מעל ראש הגייסות הערוכים שמנגד בדרך האוויר אל עורף האויב. במקרה של אבו מאזן היתה פגישתו היזומה עם העיתונאים הישראלים בלשכתו ברמאללה בשבוע החולף בגדר ניסיון לבצע "איגוף אנכי", שנועד לתקוף ולשכנע אוזניים ישראליות ומערביות ב"צדיקותו" ולהתחמק ממגע ישיר עם הפרטנר הישראלי.
זה היה תרגיל פלשתיני מוכר שהתעלם במפגיע מקריאותיו של ראש ממשלת ישראל לאבו מאזן, לאחרונה גם בדאבוס, לשוב למו"מ ישיר עימו. כל זאת, במטרה לאפשר לעצמו להמשיך לחתור להישגים בינלאומיים באורח חד־צדדי ולהציג את ממשלת ישראל כסרבנית שלום.
למרבית האכזבה, שוב דיבר הראיס בכפל לשון כמו כוהנת הכזב היוונית "האורקל מדלפי": הוא נגד טרור אבל תומך בגלוי ב"התנגדות עממית", ומשאיר במכוון את הפרשנות לכך בידי המחבלים והנערים שברחובות; אבן, סכין, דריסה ורובה - אל תמחק את המיותר. אבו מאזן אמנם בעד שתי מדינות, אך מסרב להכיר בישראל כמדינת העם היהודי בטענה כי רק מהפלשתינים דורשים זאת, בעוד לא נדרש הדבר מירדן וממצרים. וכאדם פרטי הוא אמנם ויתר על זכות השיבה, אבל לטענתו אין לו מנדט לעשות זאת בשם הפלשתינים בארץ ובתפוצה. מה ערכו של מנהיג קיקיוני נעדר סמכות שכזה? לך תסביר למנהיגו של העם הפלשתיני, שאך אתמול נולד, כי העם היהודי העתיק בן אלפי שנים אכן אינו זקוק להכרתו, אלא רק להביאו, מעצם ההכרה בישראל היהודית, לנטוש את חלומו להטביענו דמוגרפית באמצעות "מזימת השיבה".
הסתירות זועקות והעולם מתחיל להבין: אבו מאזן טוען כי ישראל היא "גזענית" אך מתעקש "להשיב" אליה את "פליטיו". הוא נגד הסתה, אך בכירי ממשלו, כלי התקשורת ומערכת הדת והחינוך שלו, ממש כמו בכיר המודיעין שלו תוופיק טיראווי - ממשיכים לקרוא להשמדתנו, להאדיר את ה"שאהידים", לתגמל את משפחותיהם ולספר ליהודים ולערבים שהמטרה היא "שחרור כל פלשתין". עתה תובע אבו מאזן שחרור אסירים נוספים שיצטרפו, כקודמיהם, לחגיגת הטרור.
הראיס מזהיר מפני מלחמה בין־דתית, אך במו פיו מלבה הוא עצמו את הסכסוך הדתי סביב "הטמאת אל־אקצא ומזימות החרבתו בידי יהודים" ואף תובע את ירושלים כבירתו - כמוטיב להסלמת העימות הבין־דתי עימנו. לך תפריך לראיס המתסיס את תביעתו חסרת הבסיס. לו, למשל, שימשו הערים הקדושות לאיסלאם - מכה או מדינה - בירה לסעודיה כי אז היה לו, אולי, מנוף לתביעה על ירושלים בשל מסגד אל־אקצא. אלא שירושלים לא היתה מעולם בירה לישות מדינית זולת ישראל, ולכן התביעה שתשמש בירה למדינת "פלשתין", שמעולם לא היתה וטרם קמה, היא חסרת בסיס.
גם במובנים הפרקטיים ביותר זיגזג הראיס כשטען ש"הייאוש" הוא המניע לטרור ושלל את ההסתה מבית, את השפעת רשתות התקשורת החברתית ואת השראת סכינאי דאעש, המחוללים את הטרור והסכינאות הפלשתינית. נוכח הישגי ביניים שחילץ כנגד ישראל במרחב הבינלאומי נע אבו מאזן בתזזית בין אופוריה לבין ייאוש הנובע משקיעת העניין הפלשתיני. הוא מבין שהעולם עסוק בבעיות הפליטים ואיום "המדינה האיסלאמית" שעה שמדינות ערב עסוקות בבעיות שרידות ומתקרבות בחשאי לישראל. הוא הולך ומפנים, גם ברמה האופרטיבית, כי הגיעה השעה לדיאלוג אמיתי, שכן ישראל אינה חוששת מאיומיו לפרק את הרש"פ או לפתוח במעגל אלימות נוסף.
ההבנה כי הסיפור הפלשתיני מצוי בשולי הדרמה העולמית מובילה למסקנה כי המיואש האמיתי הוא דווקא אבו מאזן המאוים מבית, ולא הסכינאים המוסתים. הראיס הפתלתל חושש מהאופוזיציה האיסלאמית ומבושש להיענות לקריאותיו של נתניהו למפגש ישיר ולמו"מ לשלום, אך משגר לעברו מסרים סתומים כדי לשמר נראות שלום ראויה. את זאת מכנים הערבים "חדית' טרשאן" - שיח חירשים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו