אפשר לסלוח לכל מי שעוקב אחר התקשורת ומאמין שמתקיים כעת מאבק נואש במערכת החינוך החילונית לשימור חופש הביטוי מפני ממשלה קיצונית המבקשת לערער את הדמוקרטיה. דוגמה שהתרחשה לאחרונה: דיווחים ב"הארץ", שהאשימו את שר החינוך נפתלי בנט בניסיון למנוע מילדים גישה לספרות איכותית, כאשר הואשם בהחלת "חרם" על הרומן "גדר חיה", העוסק בפרשיית אהבים בין גבר פלשתיני לאישה ישראלית.
הטענות, שלפיהן גורמים קיצוניים כופים צנזורה על האומה, הן היסטריות ולא נכונות. מאות רומנים חדשים מתפרסמים בכל שנה, ואלו שאינם נבחרים כקריאת חובה אינם מוחרמים. בנט לא יזם את ההחלטה אך הוא אימץ אותה באופן נחרץ, תוך כדי שהוא מציין שהספר מכיל קטעים המציגים את חיילי צה"ל כפושעי מלחמה סאדיסטים.
זוהי בסך הכל דוגמה אחת מהמאמצים מצד גורמים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית לבצע דמוניזציה של הממשלה. שרת התרבות מירי רגב ניצבה מול מהומה כשהודיעה שכספי ממשלה לא ימשיכו לסבסד יוזמות תרבות המשמיצות את ישראל. החלטתה התעוררה בשל הצגה במימון המדינה, שהיללה את רוצחו של רב"ט משה תמם ז"ל.
שוב, לא היה מדובר בחרם, רק בקביעה הלוגית, שלפיה הממשלה אינה מחויבת לסבסד דמוניזציה של המדינה. אך רגב הואשמה ברמיסת חופש הביטוי.
תרחיש דומה התקיים כאשר השר בנט מנע את כניסתם של אנשי ארגון שוברים שתיקה לבתי הספר. העובדה שארגון, הידוע לשמצה בכך שהוא מכפיש את ישראל, היה צריך לזכות לאיסור רשמי להרצות בפני ילדי בתי ספר, מדברת בעד עצמה.
בכל חברה בתי הספר מסייעים בעיצוב הזהות הלאומית. הדבר נכון במיוחד בישראל, שעוברת דמוניזציה ברחבי העולם וניצבת מול עוינות נוספת מצד המחנכים והאקדמאים הפוסט־ציונים שלה.
בזירה החינוכית החילונית הקיימת יש אלמנטים המבקרים את האהבה לישראל כלאומנית מדי. האווירה השלילית הזו עומדת בניגוד חריף לגישתם של המייסדים מהציונות הסוציאליסטית, אשר דגלו בחילוניות אך היו עתירי ידע יהודי, רגישים ביותר למורשת שלהם ומסורים ללא עוררין לאהבת הארץ ולהכרה בציונות כתנועת השחרור הלאומית של העם היהודי.
עם תמיכה אישית נלהבת מראש הממשלה דוד בן־גוריון, הם קישרו בין לימודי התנ"ך לבין אהבת הארץ והבטיחו שהגיאוגרפיה וההיסטוריה שלה יהיו מרכיבים מרכזיים בתוכנית הלימוד.
כל זה השתנה כאשר אנשי שמאל השתלטו על משרד החינוך. הראשונה היתה שולמית אלוני ז"ל, ואחריה יוסי שריד ז"ל ויולי תמיר. בקדנציות הקצרות יחסית שלהם הם הציגו שינויים משמעותיים. לימודי התנ"ך כמעט נעלמו, ונושאים יהודיים נשחקו באופן משמעותי.
השינוי הדרמטי הומחש כאשר שריד שילב בתוכנית הלימוד בבתי הספר שני שירים שחיבר הסופר הפלשתיני המתנגד מחמוד דרוויש. הזעם הציבורי אילץ לבסוף את שריד לחזור בו, אך הדבר היה סממן לאופן שבו מערכת החינוך חוותה ירידה ברמתה בשל דיונים בנוגע לשאלה אם ישראל נולדה בחטא. מבקרים התלוננו שתוכנית הלימוד התאימה יותר לכנענים דוברי עברית מאשר לישראלים גאים.
השינוי הדורי במפלגת העבודה הומחש כאשר מנהיג האופוזיציה, יצחק הרצוג, הציג באופן ציני עותקים של הספר "גדר חיה" לילדים בבית ספר כמחאה נגד ה"חרם". אפשר לתהות מה היו אביו הנשיא או סבו, הרב הראשי הנערץ, חשים בנוגע לכך שהוא תומך בקריאה לכלול בחובת הקריאה ספר שבו נקראים חיילים ישראלים פושעי מלחמה, ושבו מאשררים נישואי תערובת.
שיקום אווירה המטפחת אהבה לישראל, גאווה במורשת היהודית ופטריוטיות יהיה מבחן אמיתי בעבור מערכת החינוך והעומד בראשה. אין ספק שיהיו כאלו שיאשימו אותו בקידום ערכים בעלי אופי לאומני קיצוני, אך אם רוב הישראלים יתמכו במאמציו, הוא יותיר אחריו מורשת מתמשכת שתיטיב עם האומה כולה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו