מאז ראש השנה נרצחתי שלושים פעם. בסכין ובאבן ובדריסה. כל אחד מהרוגי הגל הנוכחי הייתי אני. בשער יפו, ובתחנת הרכבת הקלה, ובמכונית שלי, ובפתח הבית שלי. שלושים פעמים הובאתי למנוחות. ביום ראשון, אחר צהריים של חורף בסלון, נרצחתי שוב. יהודייה בארץ ישראל.
שחיטת אם על המזוזה מחרידה את הלב. המשקוף, המשקוף המרוח בדם, והמלאך שלא פסח. הילדים, שעד יומם האחרון יהרהרו אם יכלו לעשות משהו כדי להציל את אמא, לזרוק על המחבל את הספר הכבד, את העציץ. העובדה שאדם נשחט אל מותו בתוך ביתו־מבצרו. אקראיות הזוועה: השטן הטיל קוביות ובחר בית.
יישובינו מלאים פועלים. אני פותחת את דלת המטבח ולמולי עשרה פועלים, מכושים בידיהם, ואני מנסה בכוח גדול להיות אדם. להוציא אליהם קרטיבים ואבטיח בחום הגדול, קפה חם בימי הכפור. לשאול בשלומם. לאחל מזל טוב לחתונת הבן. להזמין אלי הביתה. להתאמן במתן אמון. להיאבק על השלום (מתוך זהירות גדולה). שלשום ניצלה מפלצת את האמון הזה. תיכננה בדקדקנות כיצד להוציא מדפנה את נשמתה. נאבקה לחורר את גופה עד שתיפול. מפגש בין רוע מזוהם לאור טהור.
דפנה היתה אחות רחמנייה, רחם כולה, מלאת רחמים על הזולת. לאחרונה החלה ללמוד ערבית. למדה את שפת האחר כדי שתוכל לדבר עם המאושפזים הערבים בבית החולים ולהבין את מחסורם וכאבם. המבדיל בין אור לחושך, בין ישראל לעמים. איזה הבדל בינה לבין רוצחה.
מה אפשר להבין לגבי אישה שבחרה לתת לבתה הקטנה את השם אהבה? מה אפשר ללמוד עליה, שכשהבינה שלא תוכל להרות עוד אחרי ארבעת ילדיה, לקחה אליה זוג פעוטות באומנה וגידלה אותם כאם? כשקוראים בבלוג שלה ("דרך נשים - פריון, מודעות גופנית ובריאות האישה") אפשר לשמוע את החן הטבעי, נעדר המבוכה, שבו מדברת אישה עטוית מטפחת על מודעות לנשיות, על חינוך ילדינו למיניות בריאה, על התמודדות לאחר טראומה מינית, על הפלות. נושאים שכבר מותר לדבר עליהם.
דפנה ונתן בעלה הם מסוג האנשים שעשו ועושים שלום, לא במרומיו, אלא כאן על אדמת ארץ ישראל. שם המשפחה שלהם, מאיר, מקיים את הבטחתו. עם היוודע דבר מותו של יוסי שריד כתב נתן בעמוד הפייסבוק שלו: "ליבי כואב שלא ראיתי כל השנים את האדם שבו... ומכאן קריאה פנימית, לאפשר לעצמי לראות באדם - אדם". אחרי הפיגוע בכפר דומא פירסם נתן: "מחר בבוקר לא אשתה קפה. מחר בבוקר אצום. אתאבל על יהודים שאיבדו כל צלם ופגעו בבני אדם בשנתם. אתאבל על מלחמת רשימות נוראית כאן בפייסבוק - תחרות לאיזה צד יש יותר עוללים מומתים".
לפני כמה חודשים פירסמו בני הזוג פסל של תרנגול מתכת יפהפה, למכירה. "עצוב למכור אותו", כתב נתן. "יש לי חיבה מיוחדת ליוצר שלו, פלשתיני מדהריה, שיש לו נשמה של אמן אמיתי, אבל את החברות בינינו אני לא מוכר". כשבוז'י הרצוג כתב על החובה להיפרד מהפלשתינים, הגיבו נתן ודפנה: "עצוב שמנהיג מחנה שקורא לעצמו 'מחנה השלום' מחפש הפרדה ומרחק". הדו־קיום השברירי שניסו לטעת סביב הבית שלהם, בהיכרות עם השכנים, בכבוד כלפיהם, נקבר אתמול באדמת ירושלים.
