האם ב"בצלם" יצליחו להתאושש מנזקי הלא־הצתה של משרדיהם? • איך הוגדרה גזענות בדרך מקורית וסהרורית? • איזו עדה הכי קשה לנהל? • ומה למדנו השבוע על הזובור ועל הגזנגה?
לארגון "בצלם" קרה אסון. לא הציתו להם את המשרדים. לא נעצר שום פעיל ימין קיצוני. בג"ץ לא התערב ומדינות האיחוד האירופי לא יכלו להזדעזע, להתייצב בתור ארוך בפתח המשרדים המפויחים ולממן לחברי הארגון משכורות של מנהל בנק בשבדיה. מסכנה לא פחות שרת החוץ השבדית, נמנעה ממנה האפשרות להתווכח עם מנכ"ל בצלם על גובה שכרו: היא היתה דורשת שהוא יקבל הרבה יותר ממה שהוא רוצה.
גם על התקשורת השפיעה הלא־הצתה הזאת. תוכנית המערכונים "קצרים" תצטרך להקדיש לבצלם פרק שלם, ובמהדורות החדשות, אני די בטוח, נראה עורך הדין המלומד איתמר בן גביר טוען שההודאה מהקצר שהצית את משרדי ארגון בצלם הוצאה ממנו בעינויים.
ככל שעובר הזמן מתברר שהיתה זו מזימה של ארגוני הימין הקיצוני, שהחליטו להימנע מהצתת המשרדים רק כדי לפגוע בתרומות של בצלם. זו מזימה שמזכירה, בהשוואה זהירה, את גזענות חיילי צה"ל שבגללה הם אינם אונסים נשים פלשתיניות, כפי שקבע בשעתו "מחקר" פורץ דרך שעליו קיבלה סטודנטית את התואר השני שלה, ועוד בהצטיינות.
והימין לא עצר כאן. "הארץ" סיפר השבוע על חוצפתו של שר החינוך נפתלי בנט, שהחליט למנות לסגן יו"ר המועצה להשכלה גבוהה את ד"ר רבקה ודמני־שאומן, שיש לה תואר ד"ר ולא פרופ', ואף טרח העיתון לציין בזעזוע שהיא גם דתייה. "הארץ" והממסד האקדמי, שחיים בשלום עם מתן תואר שני על אותו "מחקר" של אי מעשי אונס בפלשתיניות על ידי חיילי צה"ל מתוך גזענות ("הנשים הפלשתיניות עברו דה־הומניזציה", לשון "המחקר"), יכולים לקבל על כך עוד תואר - ד"ר ללא כבוד, כי לפי תפיסתם את ה"מחקר" - אונס הוא חסד.
כל זה מחזיר אותנו אל ולאד ("המשפד") צפש השלישי, שליט טרנסילבניה, היום רומניה, המוכר יותר בכינויו דרקולה. כאשר פרצה שריפה בארמונו בטירת פוינאר עשו כל המשרתים ואנשי הארמון מאמצים אדירים לכבותה. אחרים עמדו בצד ובכו, ורק דרקולה עמד בצד וצחק צחוק פרוע. ניגש אליו משרתו הנאמן, "הפרופסור", ושאל, "הוד מעלתך, מדוע אתה צוחק"?
ענה דרקולה: "בכל לילה אני שוכב במיטה ורואה את העכברים והעכבישים יוצאים מהחורים ומטיילים בארמון. בבוקר אני צועק על המשרתים שישימו קץ לכל החולירות הללו, ומבטיחים לי שלא יהיו יותר עכברים ועכבישים בארמון, ואז בלילה אני נכנס למיטה ורואה שוב עכברים ועכבישים. עכשיו כולם נשרפים, אז אני שמח במפלתם של העכברים והעכבישים שבארמון".
ואם כבר מדברים
אני קורא שעיתונאים מתפלאים איך אשתו של ראש עירייה מסוים, העומד בימים אלה לדין, מתייצבת לצידו למרות שהוא הודה שניהל כמה רומנים. האמת שזה ברור. אם הוא היה מנהל פולנים, או מרוקאים, או יקים, או תימנים, זה היה משהו אחר. אבל לנהל רומנים? ברור שזה בלוף.
מי יכול לנהל רומנים? הם הרי הברדקיסטים הכי גדולים שיש. זה כמו לנסות לטעון שהוא הצליח לנהל ישראלים.
עזרא בדרך
"קודם עושים להם זובור ואחר כך גזנגה", הסביר בשפתו הפיוטית משהו פעיל השלום (נניח), עזרא נאווי, את שיטות הרצח של הפלשתינים באותה התוכנית "עובדה" שעוררה סערה. ומכיוון שהתוכנית "עובדה" שבה כיכב נאווי נמנעה מלהסביר את המושגים הללו, נאלצתי לפנות למכרים המתמצאים בעניין כדי שיפרשו אותם עבורי.
ובכן, נתחיל מ"זובור". ל"זובור", להבדיל מ"גזנגה", אין הגדרה מדויקת, והוא תלוי במידת היצירתיות של אנשי הרשות הפלשתינית שלידיהם נפל אותו מסכן. מדובר בשורה של עינויים שבסופם הופך הקורבן לגוש של בשר נטול חיים. בכל מקרה, מקובל במסורת הפלשתינית שבמהלכו של ה"זובור" מחשמלים את האיברים המוצנעים של הקורבן, בועטים בראשו, קושרים את צווארו בכבל חשמל ועוד מעשים המלמדים על אצילות שכנינו.
בין השאר, סיפרו לי, בשלב הראשון, כאשר הקורבן עדיין בהכרה, נהוג שתוך כדי ה"זובור" הוא מביע חרטה על מעשיו ומצולם תוך כדי כך. כמו כן, הוא אומר מה הוא באמת חושב על היהודים, ומציע לבני עמו ללמוד לקח ממה שקרה לו.
להבדיל מה"זובור", ה"גזנגה" מתבצע בדרך כלל כאשר הקורבן האומלל כבר עבר לעולם הבא. הרעיון, באופן כללי, הוא לקשור את כפות רגליו של הקורבן לפגוש האחורי של טנדר (אבל עם גרביים, כדי שלא יהיה לו קר) ולעשות איתו סיבובים ברחוב הראשי של העיר, שם ניתנת הזדמנות לעוברים והשבים לצהול נוכח המראה של הגווייה הנגררת.
יש כאלה שמעדיפים להתחיל את ה"גזנגה" כאשר הקורבן עדיין חי, בתקווה שתוך כדי ה"גזנגה" גולגולתו תתפצח על הכביש, אבל בדרך כלל הקורבן מסיים את נוכחותו בעולם הזה כבר בשלב ה"זובור", ולכן כאשר גולגולתו מתפצחת על הכביש במהלך ה"גזנגה" הוא כבר לא סובל מזה. כמה אנושי.
כאן יש לציין בסוגריים כי כמה מהמחזיקים בשיאי הצביעות בישראל, כלומר חברי כנסת משמאל, יזמו בימים האחרונים הצעת חוק שלפיה מדינת ישראל לא תוכל למכור נשק למשטרים לא־דמוקרטיים המשתמשים בעינויים. מדובר באותם חברי כנסת שנוהגים להתחבק ולהתנשק עם כוכבי הרשות הפלשתינית, שכבר שנים רבות שכחו מה זה בחירות, ומשתמשים בעינויים על בסיס יומיומי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו