רק לפני שבועות אחדים התבשרנו על כך, שבה בשעה שיונתן פולארד נמק בכלאו במשך שלושה עשורים בגין העברת מידע מסווג לישראל (שלא פגע בביטחונה הלאומי של ארה"ב), צותת ממשל אובאמה במשך שנים, וללא שום עכבות או מגבלות, לשיחותיו של בנימין נתניהו (כמו גם לשיחותיהם הפרטיות של שותפים אחרים לדרך). ולא זו בלבד, אלא שהסוכנות לביטחון לאומי המשיכה במעקב זה אחרי רה"מ גם לאחר שהנשיא התחייב חגיגית להפסיק את המעקב אחרי ידידים, שעימם מקיימת ארה"ב "יחסים מיוחדים".
בה בשעה דרס הבית הלבן ברגל גסה את זכותם הבסיסית של אזרחי ארה"ב לפרטיות, כאשר חדר למרחב המוגן שלהם וניהל מעקב פולשני אחרי ערוצי התקשורת שבהם השתמשו. באופן אירוני, בד בבד עם דפוס פעולה זה, החורג מאושיות היסוד של עולם הערכים הליברלי שאותו אמורה הדמוקרטיה האמריקנית לגלם ולייצג באורח טהור וגבישי, ממשיך ממשל אובאמה במתקפתו על ישראל בשל מהלכיה, שבראייתו עלולים לשחוק ולכרסם את התשתית הערכית שעליה מבוססת מסכת "היחסים המיוחדים" שבין וושינגטון לבין ירושלים. מבלי להיכנס לדיון עומק בטיבו של "חוק העמותות" - אשר שלשום הזהיר השגריר האמריקני בישראל, דן שפירו, כי הוא עלול לפגוע בחופש הביטוי ועומד בניגוד לעקרונות הדמוקרטיה - אין ספק שטיוטת החוק המתגבש צמחונית הרבה יותר בהשוואה ל"חוק הסוכן הזר", הקיים בארה"ב מאז 1938.
בניגוד מוחלט לטענות הממשל, בפועל (גם לאחר התיקונים שהוכנסו בו בשנת 1966) מדובר בחוק דרקוני ומאיים המחייב אזרחים אמריקנים, הפועלים, לכאורה, למען אינטרס או גורם מדינתי זר, להירשם במשרד המשפטים כ"סוכנים זרים" ולספק באופן שוטף מידע על טיב פעילותם, ולא רק על מקורותיה הפיננסיים. ואכן, כשלפנינו סימון והגדרה של אלפי אזרחים אמריקנים נאמנים ותמימים כ"סוכנים זרים", הניסיון האמריקני לבדל חקיקה זו מיוזמת החקיקה הישראלית הנוכחית הוא מגוחך ומעיד על יותר מקורטוב של צדקנות, התחסדות וצביעות. עבור יהודי ארה"ב, למשל, הדרישה ממייסדי ומפעילי ארגון איפא"ק (בגלגולו הראשוני), במהלך השנים הראשונות לקיומו להירשם כסוכנים זרים, גרמה להם למועקה קשה ולדילמה כואבת. זאת מאחר שהיא יצרה עבורם דיסוננס חמור בין שאיפתם להשתלב בחברה האמריקנית לבין זיקתם לישראל, וחידדה עבורם את סוגיית הנאמנות הכפולה. מייסד הארגון, ישעיהו (סיי) קנאן, מתאר בזיכרונותיו כיצד פשטה הבולשת הפדרלית שוב ושוב על מטה איפא"ק בראשית דרכו, בעודה מחרימה מסמכים ועורכת תשאולים לראשי הארגון ולעובדיו באשר למקורות המימון של החוברת הצנועה שהוציאו לאור מעת לעת. קנאן מתאר פשיטות אלה כאירועים טראומטיים, שנועדו להלך אימים על מחנה תומכיה של ישראל בבירה האמריקנית ולהרתיעם מכל פעולה ציבורית לגיטימית וגלויה למענה. כל זאת באמצעות התנהלות כוחנית ובוטה, שאחד מיעדיה המרכזיים היה השדולה למען ישראל, ושנועדה לשלוט ולהגביל את השיח הציבורי.
כמו בפרשת הציתותים והמעקבים, גם במישור זה בולט הפער שבין דפוס הפעולה שאותו תובע הממשל האמריקני משותפיו לבין אופי התנהלותו־הוא באותו מרחב. כשמדובר במעצמת על, כללי המשחק משתנים, אפוא, מן הקצה אל הקצה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו