כשהייתי בן 16 בערך נסעתי ללונדון פעם ראשונה, השנה הייתה 1976, הייתי אנגלופיל וחולה על מוזיקה בכלל. לונדון הייתה בירת עולם המוזיקה בשבילי והייתי מלא התרגשות. באופן כללי הרגשתי שהגעתי הביתה. התארחתי אצל דודי ודודתי שהיו בשנות ה-30 לחייהם, בעולם האומנות הסוער של לונדון. הבאתי להם את התקליט של דיוויד בואי, "Ziggy Stardust and the Spiders from Mars". אני זוכר את בן דודי מנואל, אז בן שש, אומר לכריסטינה, דודתי האהובה: "Mom, Dan says Bowie, Don't call him Bawie". חייכנו שנינו, "אפשר להגות ככה ואפשר להגות ככה"' חשבתי אז. היום אני כבר לא בטוח מה הדרך הנכונה להגות את שמו של מלך השינויים, האיש מכוכב אחר, שהלך אתמול לעולמו.
אני זוכר את עצמי שוכב על רצפת העץ בדירה המחוממת שלהם, מאזינים לצד הראשון, אני קם הופך צד ומאזינים לצד השני. אחר כך דיברנו על הטקסטים, על הגיטרות ועל אווירת המדע בדיונית הסקסית באלבום. כריסטינה דודתי יודעת לבטא רגשות בצורה מילולית נפלאה, ואולי בגלל התקופה ההיא בואי בשבילי קשור בלונדון, למרות שבשנותיו המאוחרות הוא בטח היה מעדיף להחשב כנוי-יורקר, שם גידל את ביתו הצעירה, ואהבתי לחשוב עליו כעל אבא מבוגר ומסור.
הבוקר אחותי כתבה לי בווטסאפ על מותו של בואי. "עצוב" היא כתבה, "לימדתי ברימון והקדשתי כחצי מהשיעורים לשמוע שירים של בואי ולדבר עליו". בצהריים הספקתי לראות את ה-GIF המדהים שרץ ברשת, בו נראים מיליון הפרצופים של בואי מתחלפים במהירות מול עיניי. לפני שנכנסתי לפגישת עבודה על האוסף הראשון שלי, עליו אני עובד ועתיד לצאת השנה בחברת נענע דיסק, נודע לי כי חברי ועורך האוסף, דרור נחום, לא יגיע "בגלל ההלם על ידיעת מותו של בואי", כך הודיעו לי החברים ברצינות גמורה ומתוך הבנה כנה של המצב. ניצן זעירא הוסיף: "זה כאילו שאח שלו מת".
אני זוכר את הימים שהרגשתי שדיוויד בואי הוא אח גדול מכוכב אחר מהעתיד, מהעולם הבא שמאיר לי את הדרך, שמסמן בקרן לייזר ענקית את האפשרות של חיים בכוכבים אחרים, של חיים שפויים שבהם מוזיקה ואומנות ואהבה הם מרכז כל היקום וכל השאר הם זוטות שמתאימות לעמוד האחורי של עיתון יומי. הימים האלה חלפו בשבילי אבל השירים נשארו והתחושה של האיש האחד שכשהוא פותח את הפה את חייב לעצור ולהקשיב, נשארה.
בשנה ההיא , 1976 בואי שיחק בסרט "האיש שנפל לכדור הארץ", שם גילם חייזר בודד שהתגעגע לאהובתו מהכוכב הוא. הסרט הזה התחבר לחברים שלי ולי בראש לעולם הדימויים בשירים שלו ותמיד נשאר איתי כהבטחה למשהו אחר שיש במקום אחר. אני רוצה לחשוב על דיוויד בואי חוזר עכשיו לכוכב שלו, הכוכב הזה שבו מותר להיות שונה ומשונה, הכוכב שבו מותר לחיות ולתת לחיות, בו יש אהבה, צלילים, מגע. עולם בו שינויים הם דבר טוב ולא רק מפחיד ומאיים כמו אצלנו על הכוכב הכחול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
