המדינה מתמודדת בצורה נבונה עם גל הטרור הפלשתיני ומונעת את הפיכתו לאינתיפאדה המונית • ולמרות הפיגוע בדיזנגוף, גם ערביי ישראל תורמים לצמצומו • מציאות מעוררת מחשבה
כבר ארבעה חודשים מכה גל של טרור במדינת ישראל. הוא בעל מאפיינים יוצאי דופן המצביעים על כמה תופעות מעניינות ומעוררות מחשבה.
ראשית, רובו ככולו נישא על כתפי אנשים בודדים ללא קשר ארגוני, הנהגה או שרשרת פיקוד, וכלי הטרור ברוב המקרים הם מה שמכונה "נשק קר", סכינים וכיוצא בזה. שני המאפיינים הללו, החוזרים על עצמם עם מעט יוצאי דופן, מצביעים על אחיזה מודיעינית טובה של השב״כ ביהודה ושומרון, אחיזה המאפשרת לו לסכל פעולות מאורגנות, גדולות יותר והמחייבות שימוש בנשק חם.
התופעה השנייה היא המשמעת של מערכות הביטחון הפלשתיניות. הרי בידיהם עשרות אלפי כלי נשק, והנה אין כמעט נזילה של כלים אלה לידי מרצחים. נכון שלמנגנוני הביטחון יש הרבה מה להפסיד (כולל בצד האישי) אם יתברר שהם תורמים ישירות לטרור, אך חייבים לציין כי עד כה הם שמרו בקפדנות על כלי הנשק שלהם. זה אומר שלראשי המנגנונים שליטה טובה באנשיהם ולא נוצרה תופעה של כנופיות בקרב המנגנונים. שתי ההצלחות הללו יחד שומרות בהצלחה את הגל בגבולות "הנשק הקר".
התופעה השלישית, וכנראה החשובה ביותר, היא העובדה שזה נשאר טרור של בודדים. האוכלוסייה הפלשתינית ביו"ש, ברובה הגדול והמכריע, לא הצטרפה למאבק. לכך שני היבטים: אין הפגנות של ממש וגם אלה שהיו בתחילה גוועו, כי ההמון לא חש שעליו לזעוק איזו זעקה כללית ואינו שש להתעמת עם צה״ל או כוחות הביטחון הפלשתיני.
ההיבט השני גם הוא חשוב - יש אמנם שניים־שלושה אירועי דקירה ביום, אבל רק שניים־שלושה, וגם הם די ממוקדים מבחינה זאת שבולטת תרומתם של ירושלמים ותושבי אזור חברון. בסך הכל, האוכלוסייה ברובה המכריע לא לוקחת חלק בטרור עצמו. בכמות המפגעים הנוכחית, אמר לי ידיד, לא נכון לדבר על ״זאבים בודדים״, זאת כבר מזמן ״להקה של זאבים בודדים״. ההבחנה נכונה, אבל זאת להקה מוגבלת מאוד בהיקפה.
נכון גם לומר שהתופעה נמשכת כי הפכה לטרנד בקרב צעירים פלשתינים, "בזכות" המנהיגות הפלשתינית שלא מסתייגת ממנה, וכי ברשתות החברתיות ואפילו בכלי המדיה הרשמית של הרשות הפלשתינית נותנים לה כבוד ובמידה מסוימת אף מעודדים אותה - ישירות או על ידי שידור דברי הסתה כלליים.
מדיניות מיקוד התגובה
עם זאת, במלוא הזהירות אפשר לומר כי עד כה יש חציצה די ברורה בין רוב האוכלוסייה, השומר על שקט ואורח חיים נורמלי, לבין מבצעי הטרור, שרובם צעירים. השאלה המעניינת היא למה? למה הגל הזה לא התעורר עד כה לכדי אינתיפאדה או לפחות גדל פי חמישה ויותר? התשובה לשאלה מורכבת, אבל אפשר לתארה באופן די ברור.
נדמה שהבסיס להתנהגות האוכלוסייה הפלשתינית תחת "הכיבוש הישראלי" שונה בשנים האחרונות. הציבור הפלשתיני מביט סביבו במזרח התיכון, רואה בבירור את רמת החיים של אחיו במדינות ערב, את מידת החופש ואת מידת הביטחון האישי בכל רחבי האזור ומשווה את האנרכיה שם עם היציבות והביטחון שבהם הוא חי.
אסור להתבלבל, רוב הפלשתינים שונאים את הכובש ואת הכיבוש, אך בה בעת הם יכולים להעריך את מה שיש להם תחתיו - יחסית לאחיהם בכל מדינות ערב. ההשוואה עם המרחב מקשה את הפיכת גל הטרור של הבודדים לגל טרור והפגנות של חלקים גדולים באוכלוסייה. הם לא רוצים לחוות את תוצאות "האביב הערבי" אצלם בבית.
על הרקע הזה היתה חשובה מאוד מדיניות הממשלה שננקטה מול גל הטרור. לו בתחילת הדרך היה צה״ל מגיב בכוח, ללא בקרה ועל פי הצעות המתלהמים השונים - היינו היום במצב רע הרבה יותר. כך, למשל, אם מעבר למחבלים המנוטרלים במהירות ובחדות היו היום ביו"ש עוד 250 הרוגים כתוצאה מירי על מפגינים בתחילת האירועים או במהלכם של סגרים וסריקות, בתוך השטח הבנוי והצפוף של מחנות פליטים וחברון - היה היום גל גבוה הרבה יותר של תגובה פלשתינית. רבים היו מצטרפים לטרור.
המדיניות של מיקוד התגובה במבצעי הטרור, תוך כדי השארת אפשרויות העבודה והתנועה כמעט ללא שינוי, כולל העבודה בישראל, תרמה רבות להרגעה. הציבור בכללותו הוכיח עד כה שהוא רוצה יציבות ופרנסה, וישראל השכילה ליצור חיץ בין הענשת האשמים לבין המשך הפעילות הרגילה של שאר האוכלוסייה - אין סגרים, יש עבודה, אין עונשים קבוצתיים ואין יותר מדי מחסומים.
טיפה בים
אך יש מרכיב חשוב נוסף - המערכת הביטחונית ניטרלה את יכולת הנזק של ארגון תג מחיר. המעצרים המינהליים והרחקת פעיליו הביאו לכך שניטל עוקצו והוא הצליח לבצע רק פעולה אחת ובצידה כמה אירועים קטנים שלא זכו לכותרות. לכך יש להוסיף את פענוח הרצח הזוועתי בדומא, פעולת טרור לכל דבר, שכל עוד לא פוענחה היתה כאבן ריחיים על צווארה של ישראל.
הפגיעה הקשה ביכולות הטרור היהודי והתגובה הממוקדת באירועי הדקירה, הביאו לעניות דעתי לכך שאין תחושת מחויבות בקרב הציבור הפלשתיני להצטרף למעשי הרצח. הציבור הפלשתיני אולי מכבד את הרוצחים, אבל לא מוכן להצטרף אליהם במעשה (ועדיין, הטרור יכול להימשך רק כל עוד המבצעים זוכים לאהדת הסביבה).
התופעה האחרונה הראויה לציון היא התרומה המועטה מאוד של ערביי ישראל לגל הטרור. עד כה ביצעו שלושה ישראלים פעולות טרור. במשך יותר מארבעה חודשים, באוכלוסייה של כ־1.5 מיליון ערבים, נמצאו רק שניים שהשתמשו בסכין ואחד שהשתמש בכלי נשק חם - זאת באמת טיפה בים.
צריך למנף את המצב ולהביא לכך שערביי ישראל ייהנו אף יותר ממה שמדינת חוק וסדר, דמוקרטיה אמיתית ומפותחת כמדינת ישראל, יודעת להציע לאזרחיה. הימנעותם מטרור היא עוד סימן להשתלבותם בחברה הישראלית, וצריך לברך ולהאיץ תהליך זה. כל הנאמר לא מבטיח שכך ייראה הגל בעתיד, צריך לעבוד קשה וחכם כדי לוודא שלא יתגבר ולא יהיה פיצוץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו