הסערות החינוכיות בארץ (וב"הארץ") רבות יותר מסערות הגשם. סערות הגשם חסרות מדי, ולעומתן הסערות החינוכיות מציפות אותנו. משום שבשעה שאין די גשם בצפון - לעיתים נדמה כי איבדנו את הצפון. עוד לפני סוף השבוע שבו תפס את הכותרות הפיגוע הקשה בתל אביב, עסקה המדינה בסערת דורית (רביניאן), ובאי־הכללת ספרה "גדר חיה" בתוכנית הלימודים לבגרות. אומר מייד: לא קראתי את ספרה המדובר, שראה אור לפני כשנתיים, ולכן לא אעסוק בפסילת הספר אלא בכמה זוויות חינוכיות עקרוניות של הפרשה.
ראשית, להשקפתי - תלמידי ישראל צריכים לקרוא/ללמוד יצירות ספרות קלאסיות ולאו דווקא את רבי המכר החדשים, שעוד לא ברור עד כמה ייחרתו כבעלי משקל בארון הספרים שלנו. אני מלמד כל השנים במוסדות אקדמיים ונדהם מחוסר הידע של תלמידיי בנושאי יסוד. בחינוך התיכון מדלגים מעל הקלאסיקה, כולל זו שהפכה קלאסית ב־20 השנים האחרונות, וקופצים מייד לעכשווי, לפופולרי, לחדשני, למודרני - ואני מצר על כך.
שנית, רוב הסערות החינוכיות באות מצידה השמאלי הקיצוני של המפה. אנו עסוקים ללא הרף בטענות כי החינוך בארץ "לאומני", "גזעני", "שוביניסטי", "פשיסטי", "אפל" ועוד. ואולם מן הראוי כי נדע לאזן ולהתאזן וניתן את הדעת גם לטענות הפוכות, המדגישות כי החינוך בארץ פחות מדי יהודי, פחות מדי ציוני, פחות מדי פטריוטי.
שלישית, אנו מלמדים "יוצרים" פרובלמטיים, שאני מתריע נגדם ללא הרף, ואיש אינו מקשיב. אתן שתי דוגמאות: בבתי הספר הערביים במדינת ישראל לומדים את יצירותיה של המשוררת פדווא טוקאן, שקראה באחד משיריה "לאכול את הכבדים של חיילי צה"ל", ואת יצירותיו של רסאן כנאפני, ממתכנני הטבח במינכן. זו המציאות שרבים יודעים עליה ואיש אינו זע ונד. הארץ אינה רועדת, אולי משום ש"הארץ" איננו רועד.
חופש היצירה וחופש הדיבור הם עקרונות חשובים, אך יש גם עקרונות חינוכיים־קיומיים. בדיון שנטלתי בו חלק עם ראש חוג לספרות באחת האוניברסיטאות, הוא תמך בכך שילמדו את פדווא טוקאן ואת רסאן כנאפני. כאשר שאלתי "אולי נלמד גם את 'מיין קאמף' של היטלר ימ"ש?" השיב בחיוב. איני מקבל זאת. נתאר לעצמנו כי במשרד החינוך היו מחליטים ללמד את כתבי הרב כהנא. אין ספק שאותו ראש חוג היה מזדעק. ובצדק!
ומכאן, לעיקר דבריי: על פי החוק במדינת ישראל ההחלטות מה יילמד במערכת החינוך אינן צריכות להתקבל על ידי גורמים פוליטיים, אלא על ידי המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, בהמלצת מפקח המרכז (המפמ"ר) של המקצוע, שדן על כך עם ועדת מקצוע. ואולם במשך שנים עוברים על החוק. המזכירות הפדגוגית לא קיימת עשרות שנים. היא צריכה להיות בת 35 אנשים - מחנכים, מנהלים, אנשי אקדמיה ואישי ציבור - שכולם ימונו בידי השר לארבע שנים, ורבע מהם יוחלף בכל שנה. בעשרות השנים האחרונות היה רק יושב ראש למזכירות הפדגוגית (שלא היתה). בשלוש השנים האחרונות, יושב הראש התחלף/הוחלף שלוש פעמים וסמכויותיו קוצצו.
באשר למפמ"ר: אי אפשר להגזים בהשפעתו על תוכני הלימוד במקצועו, אולם הוא יכול לכהן 30 שנה ויותר. כמה מפמ"רים אף כיהנו תקופות שכאלו. חישבו, למשל, על שינויים שהתרחשו במקצועות כגון כימיה, ביולוגיה, פיזיקה ודומיהם בעשרות השנים האחרונות. האם אפשר להשאיר את המקצוע בידי אותו מפמ"ר עד שיגיע לגמלאות?
אני מבקש להפיק מפרשת רביניאן שלוש מסקנות: ראשית, לפסול את הספרים שצריך לפסול. שנית, למנות מייד מזכירות פדגוגית ולבחור לה בהקדם יושב ראש בעל סמכויות. שלישית, להגביל את כהונת המפמ"רים לעשר שנים ולקבוע כי אחר כך משרד החינוך יהיה חייב למצוא להם תפקיד.
אם הנהלת משרד החינוך תצא מגדרה ותקבל את המלצותיי, נפיק דבר מה מפרשת "הגדר החיה". אם לא, נמשיך להסתבך בסערות בכוס מים.
הכותב הוא לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוךטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו