אירוע הטרור שלשום בת"א, שהסתיים ברצח שניים ובפציעת שבעה, הציף מחדש את הדיון בסוגיה הרדומה אם להעניק לאזרחים כלי נשק בסיטונות. זו ברירה בין שתי אפשרויות רעות־קשות, והיא אינה יורדת מסדר היום בשורה של מדינות דמוקרטיות ובראשן ארה"ב. המצדדים בחלוקת הנשק כמעט לכל דורש טוענים כי הוא מציל חיי אזרחים רבים, והמתנגדים טוענים כי זמינותו מגבירה פשיעה ואסונות המסתיימים באובדן החיים. זה כמו במחזה של צ'כוב, כאשר יש אקדח במערכה הראשונה הוא יורה בשלישית.
המחלוקת באמריקה רבת שנים. השדולה החזקה של תעשיית הנשק ואזרחים המשוועים לביטחון אישי רוצים להחזיק באקדחים וברובים, ואילו אחרים, ובהם ברק אובאמה, סבורים כי הדבר מגביר את הפשיעה האלימה. עתה נוסף באמריקה גם המרכיב של הטרור האיסלאמי, ששליחיו רצחו לאחרונה 14 אזרחים שלווים בקליפורניה.
בישראל נבחן בדל הסוגיה במקרה של החוואי שי דרומי. כאשר חדרו אלמונים למתחמו הוא ירה לעברם. אחד נהרג. חבריו שנפצעו קיבלו ממנו טיפול רפואי ראשוני. בכל זאת העמידו אותו לדין במקום להעניק לו צל"ש. בעקבות זאת נפתחה מערכה ציבורית שהסתיימה בתיקון החוק, ועד כה האזהרות שבפי ח"כי מרצ כאילו הדבר יגביר את הירי על מנת להרוג התבדו. ידוע רק על מקרה אחד שפורץ נורה באחד היישובים סמוך לכביש ירושלים־תל אביב, ואיש לא פצה פה ולא ציפצף, וטוב שכך.
ברור שהנשק לא יינתן לכל דכפין. יש קריטריונים. למשל, שירות בצה"ל ודרגת קצונה בו, ואולי מבחן פסיכולוגי ואמון בסיסי, וכן ירי במטווח בפרק זמן קצוב. גלעד ארדן פועל בכיוון זה כראוי, אך הדגיש בפני השואלים אותו כי לא ניתן לבצע שינוי מיידי כי הדבר "מצריך שינוי חוק או קביעה של המשטרה". כתוצאה מכך זרמו לתקשורת פניות רבות שהצביעו על עיכובים וסירובים להעניק נשק להגנה עצמית לא רק לבודדים - וזה עצמו משגה - אלא אפילו לחברות מיומנות העוסקות באבטחה.
אין ספק כי הפצת נשק עלולה להעלות את מפלס הירי גם אצל אנשים נורמטיביים, שבעת זעם מסוגלים לאבד את עשתונותיהם; ולאובדנו או מכירתו לנוכלים; וכמובן לאסונות בעיקר בבתים שבהם גדלים ילדים. אף על פי כן, בתנאים של אינתיפאדת סכינים או מעשה טרור מהסוג שאירע שלשום, מתן נשק עדיף על מניעתו. על ארדן והמשטרה להזדרז.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו