השילוב האפל בין דת ללאום

רצון הציונות הדתית להתנער מזיהוי עם גורמים יהודיים אלימים הוא מובן - אך לא נסלח • על נושאי הדגל המחבר בין דת ללאומיות יש אחריות לא להפוך את מסריהם לצו שמימי, שכן אז הדרך למעשים מסוכנים קצרה

 

היה זה קונפוציוס שטבע לפני כ־2,500 שנה את המשפט "תמונה אחת שווה אלף מילים". לא, הוא לא התכוון לצילום. נראה שגם לא לציור, אלא פשוט למראה עיניים. אמנם מאז שהומצאה המצלמה יוחסה אמירתו של קונפוציוס לצילום, אבל אילו הכיר האחרון את פורמט הווידאו, היה בוודאי משדרג את אמירתו לכך שקטע וידאו שווה מיליון מילים.

 

***

 

עוד בטרם שודר הסרטון המזוויע, שבו נראים אנשי ימין קיצוני חוגגים כשבידיהם רובים, ומניפים את תמונתו של הפעוט הפלשתיני עלי דוואבשה שנשרף למוות, ידענו שקיימת חבורה הזויה שכזו, המסתובבת בגדה, אבל לא כל כך הבנו כיצד היא מתקיימת, ומה הם מעשיה כאשר אינה עסוקה בשריפת כנסיות, מסגדים או אנשים. אמרנו לעצמנו שמדובר בוודאי בקבוצה קטנה מאוד של צעירים דחויים, שמצאו את מקומם עם דחויים אחרים, עוסקים בפעילות קיצונית.

עוד אמרנו לעצמנו שלא יכול להיות שהשב"כ לא יעלה על עקבותיה, גם אם זה לא יקרה במהירות הבזק, והקבוצה הזו תיעלם כמו שנעלמו קבוצות אלימות אחרות במהלך השנים, מארגון ד"ב (דיכוי בוגדים) ועד למחתרת היהודית.

אז אכן ידענו, אבל איכשהו הדחקנו. יש בנו כנראה אינסטינקט הישרדות בריא, לא מתנשא בהכרח, שמסביר לנו שאצלנו אין דברים כאלה. בקרב רובנו יש איזה סמוטריץ' קטן, שבעיניו טרור יהודי הוא אוקסימורון. ממש כשם שהזדעזענו כאשר פרופ' ישעיהו ליבוביץ' דיבר על "יהודונאצים", והיינו משוכנעים שהוא עבר את הגבול. יהודים, אמרנו לעצמנו, לא יכולים להיות נאצים. למה, בעצם? יש להם חסינות מיוחדת? הם נולדים מוסריים יותר?

יהודים הם בני אדם, המסוגלים לעשות את הדברים האנושיים והיפים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ממש כפי שהם יכולים לעשות את הדברים השפלים ביותר. התרבות היהודית וההיסטוריה היהודית, אשר לדת יש בהן חלק מרכזי, כמו גם יכולת ההישרדות היהודית, הפכו אותנו למה שאנו, ועיצבו את הקולקטיב היהודי שהוא האומה, העם, השבט או המשפחה המורחבת שלנו. כקולקטיב יש לנו מחויבות לערכים מוסריים אשר בהם אנו רשאים להתגאות. אך עובדת השתייכותנו לכלל היהודי אינה מעניקה לכל אחד מאיתנו, כפרט, שום יתרון על פני פרטים אחרים.

 

את הסגולה יש להרוויח

אחד הערכים שלנו - שאינו ייחודי לעם ישראל דווקא - הוא השאיפה להיות עם סגולה. יש בינינו כאלה שאינם מבחינים בין הכמיהה לסגולה לבין הקביעה כי העם היהודי הוא עם סגולה. הכמיהה לסגולה היא ערך חיובי, משום שהיא מחייבת להתאמץ כדי להיות טוב וצודק יותר. הקביעה כי אנחנו אכן כאלה, גם בלי שנעשה מאמץ יומיומי כדי להצדיק זאת, היא בעייתית מאוד.

כשהאמונה שלפיה כל מי שחבר בקולקטיב היהודי הוא בעל סגולה, ולכן נעלה יותר על פני אנשים אחרים שנולדו, גם הם בצלם, מצטרפת לסברה שעלינו להגשים בעצמנו את חזון אחרית הימים הדתי, משום שבורא עולם אינו פנוי לטפל בכך בעצמו - זו הקרקע המורעלת שעליה צמחו מוזמני החתונה.

תיאוריית "אזובי הקיר" אינה שייכת לכאן. הניסיון הפתטי לומר כי בין המתנחלים בגדה יש המון אנשים טובים, יראי אלוהים, מסורים למשפחותיהם ולעמם, משרתים בצבא ובמערכות החיים האחרות של ישראל, ומזועזעים מן החתונה כמו כל שאר באי עולם, הוא מובן אך מיותר לחלוטין. איש אינו חושד בכך שכל מי שחי מעבר לקו הירוק הוא, חלילה, גזען או רוצח. הבעיה היא שרבים מהטרוריסטים היהודים שצמחו כאן בשנים האחרונות הגיעו מקרב הציונות הדתית או מן ההתנחלויות. 

לאחרונה יש המרבים לומר, בעיקר כחלק מביקורת על כך שהנשיא אובאמה אינו מוכן להשתמש במושג "טרור מוסלמי", כי אכן לא כל מוסלמי הוא טרוריסט, אבל כמעט כל טרוריסט הוא מוסלמי. לטעמי, זה עלול להיות נכון גם לגבי הציונות הדתית. הרצון הטבעי להתנער מן הזיהוי הזה עם הגורמים היהודיים האלימים הוא מובן ואנושי, אך אינו נסלח. הוויכוח שפרץ לאחרונה בקרב ההנהגה הפוליטית של הציונות הדתית בדבר הנכונות של חלקה להכיר בחומרת הבעיה, ואולי גם בשורשיה, הוא בבחינת איתות חיובי מתוך מגזר שנושא זה שנים רבות את הדגל המשולב של דת ולאומיות, שהוביל אנשים בהיסטוריה גם לסמטאות אפלות.

על מי שמחזיק בדגל זה מוטלת אחריות מיוחדת לא להפוך את הנושאים הלאומיים ואת האינטרסים הלאומיים לכאלה אשר חותמת של צו שמימי מוטבעת בהם. משום שברגע שחותמת כזו מוטבעת בהם, רשאי כל אחד מאיתנו לקבוע מתי מוסרות הגדרות, נמחקים הקווים האדומים ומושגים חשוכים כמו "דין מוסר" או "הטוב שבגויים הרוג" עולים מתוך אוסף דברי ההבל של עם ישראל, והופכים הנחיות מקודשות.

כשהסביר לי הרב צבי יהודה קוק שלא יצאנו למלחמת קודש כדי לכבוש את השטחים, אך מרגע שכבשנו אותם, אסור לנו, מן התורה, לסגת מהם, הבנתי את הסכנה הגדולה שבזיווג שבין לאומיות ודתיות בתנועה אחת. אם בעבר הרחוק היתה המפד"ל מפלגה שביקשה להפוך את ישראל למסורתית יותר, ומצד שני דבקה בציונות, הרי ב־48 השנים האחרונות מדובר בשילוב בעייתי מאוד. וידאו החתונה מן השבוע שעבר המחיש את הסכנה הגדולה שאליה עלול החיבור הזה לדרדר את התנועה הדתית־לאומית אם לא תתעורר.

לא די בהוקעת התופעה. צריך להוקיע גם את "נוהל השכן" - אותה שתיקה מוכרת של כל מי שמכיר את התופעה ואת חומרתה, מכיר היטב את הצעירים המעורבים, ואפילו מסתייג מהם, אך לא מעז להסגירם. לא די בהתייחסות אל הפוגרומצ'יקים שלנו כאל שולי החברה, שאיש אינו יכול לקבל על עצמו אחריות לגביהם. לא די באמירה שיש להתייחס אל עצורי דומא כפי שמתייחסים לטרוריסטים פלשתינים, ולהתגאות בכך שחוץ מזה, הכל בסדר בציונות הדתית. צריך להיות אמיץ כדי להתבונן פנימה, לבחינת הערוגות שבהן צמחה התופעה. רצוי לעשות זאת לפני שמודיעים לעולם כי "אנחנו העילית החדשה של החברה הישראלית". מי שמבקש להיות עילית, צריך להבטיח את טוהר מחנהו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו