רק לפני כחודש ימים באה סאגת ג'ונתן פולארד סוף סוף אל סיומה, כאשר בחלוף שלושה עשורים בכלא "שוחרר" פולארד בתנאים דרקוניים, פוגעניים ומשפילים, כאילו מדובר בסיכון מיידי ומוחשי לביטחונה הלאומי של ארה"ב. והנה, לאחר שגם הממשל הנוכחי - כמוהו כקודמיו - חזר והבהיר שלא שכח ולא מחל לישראל על הפעלתו של מנתח הצי היהודי בתוככי קהילת המודיעין האמריקנית, מתברר עד כמה צבועה ומתחסדת היתה גישתם של הבית הלבן ושל המערכת הביורוקרטית.
בה בשעה שפולארד עדיין נמק בתאו, עסקה הסוכנות לביטחון לאומי - בסמכות וברשות - בציתות ובהאזנה לשיחותיו של ראש הממשלה נתניהו עם עוזריו, יועציו, חברי קונגרס ואישים בקהילה היהודית האמריקנית. ואכן, עוד בטרם נמוגו הדיה של "פרשת סנאודן" - שבמהלכה נחשף היקפה הבלתי נתפס של תוכנית המעקב האמריקנית, שכללה האזנה לשיחותיהם האישיות גם של בעלי ברית דוגמת הקנצלרית אנגלה מרקל - מתברר שחרף ההתנצלויות והמבוכה, ממשיך הנשיא לנקוט מדיניות של איפה ואיפה, ודווקא בתוך תבנית "היחסים המיוחדים" עם ירושלים.
במקום לנקוט אסטרטגיה של שיתוף פעולה מירבי עם ישראל בכל הקשור להתקדמותו של המשא ומתן עם איראן, שהשלכותיו על ביטחונה ועל עצם קיומה הן בעלות חשיבות עליונה, העדיף אובאמה למדר את נתניהו כמעט לחלוטין מזירה זו. בתמיכתה הנלהבת של היועצת לביטחון לאומי סוזן רייס, בחרה וושינגטון להשאיר את ישראל באפילה בכל הקשור לאופיים ולהיקפם של הוויתורים שיזמה ארה"ב במהלך השיחות בין שש המעצמות לבין טהרן במהלך החודשים שקדמו להשגת "הסכם וינה". במקום זאת, בחרו "כל אנשי אובאמה" לנסות לחשוף - באמצעות טכנולוגיית הציתות המתקדמת שבידי הסוכנות לביטחון לאומי - את המידע שקיבלה ישראל ממקורות אירופיים על הדינמיקה שהתפתחה בדיונים ועל הקווים האדומים שנחצו שוב ושוב על ידי הממשל בכל הקשור לתשתיתה הגרעינית של טהרן.
זהו, אפוא, הרקע לגיבושה של "מדיניות המעקב", שנועדה להשלים את אסטרטגיית המידור וההסתרה האמריקנית. באופן פרדוקסלי, ככל שהביקורת הישראלית לנוכח הדהירה האמריקנית בדרך להסכם בכל מחיר הלכה והחריפה, כך גם הגביר הממשל את מאמצי הציתות שלו אחרי מאגרי המידע שבידי ישראל. זאת, כדי להיערך טוב יותר אל מול המאבק שציפה לו בחזית הקונגרס בסוגיית הגרעין, במקום שיפעל לשדרוג הדיאלוג הביטחוני עם ישראל וינסה למזער ככל האפשר את הפגיעה הצפויה בביטחונה.
מדיניות זו, המנוגדת במהותה לעצם מהותם וטבעם של "היחסים המיוחדים", שיקפה לא רק את העדפותיו של הנשיא עצמו, אלא גם את התחזקותו של האגף הלעומתי בממשל כלפי ישראל, שבראשו ניצבת היום היועצת לביטחון לאומי סוזן רייס. זאת, על חשבונו של האגף שצידד בהידברות גלוית לב, פתוחה ומתמדת עם ישראל, תוך כדי מאמץ להביא בחשבון את עמדותיה בזיקה לסוגיות הליבה המרכזיות שניצבו על הפרק, ובראשן הגרעין האיראני. לא נותר אלא להמתין ולראות אם עידן סגרירי זה, שאינו מאפיין את היחסים שבין שותפים לדרך, יימשך גם עד מועד השבעתו של הנשיא ה־45.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו