שר החוץ האיראני זריף נעלב עד עמקי נשמתו. "מה, מאיתנו דורשים ויזות?" התרעם. ואכן, לפני שבועות אחדים חוקק הקונגרס האמריקני, על דעת שתי סיעותיו ובאישור מאולץ משהו של הבית הלבן, חוק המגביל את כניסתם לאמריקה של אזרחי כמה מדינות במזרח התיכון, ואיראן בתוכן. המניע של החוק ברור: למנוע מטרוריסטים את האפשרות להגיע ב"מסלול ירוק" לאמריקה, כפי שעשו, למשל, בני הזוג שביצעו את הפיגוע הרצחני בסן ברנרדינו.
על אכיפת החוק הופקד המשרד לביטחון הפנים ולא המשרדים האחרים שמטפלים בדרך כלל בענייני ויזות, כניסת תיירים וכיוצא באלו - כנראה כדי להדגיש שמדובר במלחמה בטרור ולא בדברים אחרים. לנוכח גל הטרור האיסלאמיסטי, שאצבעותיו מגיעות כמעט לכל מקום בעולם, לא יהיה לשום אדם בר דעת קושי להבין את הצעדים שהמחוקקים האמריקנים החליטו עליהם, ואכן, לפי סקר שנערך בארה"ב בשבוע שעבר; 59 אחוזים מהציבור האמריקני סבורים שהחוקים שהיו קיימים קודם לכן "לא היה בהם מספיק כדי להגן על מדינתם".
באופן טבעי והגיוני גם איראן, כמובן, מדינת הטרור מספר אחת בעולם, נכללה בחקיקה החדשה, מה שמייד עורר זעקה גדולה. ולא רק בטהרן, אלא גם בקרב גורמים אירופיים שהפכו למליצי יושר נלהבים של משטר האייתוללות - בין שמסיבות כלכליות ובין שממניעים אינטרסנטיים אחרים. "זו הפרה בוטה של הסכם הגרעין", טענו גורמים אירופיים בלהט, "שהרי אומות העולם התחייבו להסיר את הסנקציות, ואילו הגבלות הוויזה החדשות האלה הן סנקציה לכל דבר ועניין!"
הפרשנות המעוותת הזאת איננה מקובלת אמנם גם על הממשל בוושינגטון, שדובריו הבהירו שכוונת החוק איננה לפגוע בכלכלה האיראנית, אלא למנוע טרור, בהוסיפם שאיראן נכללת בהגבלות החוק מפני שהיא "מדינה נותנת חסות לטרור". עם זאת, יש כנראה היסוסים גם בקרב הממשל ונשמעים רמזים, כולל מפי מזכיר המדינה קרי עצמו, שהממשל עשוי להיות "גמיש" בכל הנוגע להחלת החוק "במקרים מסוימים" הנוגעים לאיראן.
ה"גמישות" הזאת כלפי איראן, אגב, באה לידי ביטוי גם בקשר לניסויי הטילים הבליסטיים שטהרן ערכה בחודשים אוקטובר ונובמבר, כשדוברי הממשל הסבירו שזו אמנם הפרה של החלטה של האו"ם, אך לא של הסכם הגרעין, וכן לגבי הדו"ח המסכם של סוכנות הגרעין הבינלאומית (סבא"א), שהצביע בבירור על כך שהאיראנים מרמים בעניין התחייבויותיהם בתחום הנשק הגרעיני, אך עורר רק תגובות רפות מצד הממשל.
פרשת הוויזות מדגישה מחדש את הבעייתיות בכך שהסכם הגרעין עם איראן, נוסף על כך שאיננו באמת חוסם את קידום האופציה הגרעינית שלה, גם איננו מתייחס לצדדים האפלים והמסוכנים האחרים של התנהלותה, שמאפייניה הם התעצמות צבאית מכל הסוגים, בניית יכולות טרור ישירות ובאמצעות שליחים כגון חיזבאללה וחתירה להקמת מרחב שיעי אזורי בראשותה. אפשר לשער שעניין הוויזות לאיראנים יהיה אבן בוחן לעמדת הממשל גם לגבי נושאים אחרים הנוגעים ליחסי ארה"ב ואיראן, כלומר מידת נחישותה של וושינגטון לא רק לעמוד על ביצועם הקפדני של התנאים הכלולים בהסכם הגרעין עצמו, אלא גם לפעול להפחתת האיום הטרוריסטי והגיאופוליטי של איראן על שכנותיה.
כפי שציין פרופ' שלמה אבינרי במאמר ב"הארץ", את המו"מ עם איראן, שכלל ויתורים לא פשוטים מצד וושינגטון כלפי טהרן, ניהל קרי בעוד הנחת היסוד שלו היתה שבדומה לארה"ב, גם איראן רוצה להגיע להסכם ומטרתן משותפת. והוא מוסיף: "אולם נראה שמטרתה של איראן היא אחרת - לשמר ככל האפשר את יכולותיה להגיע לאופציה גרעינית. לכן היא היתה מוכנה להגיע עד לסף פיצוץ אם היה מתברר לה שמטרתה זו אינה מושגת. לעומת זאת, המטרה העיקרית של ארה"ב היתה להגיע להסכם, ולכן היא עשתה כמעט הכל כדי שהמו"מ יצליח..." ואפשר להוסיף: וכדי שההסכם יישאר על כנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו