עמירם גולדבלום ועופר כסיף, אנשי אקדמיה, האשימו את שרת המשפטים, שידיה דמים מלאו. אחד מהם כינה אותה "חלאה ניאו־נאצית" וכמי ששייכת לכנופיית "פשיסטיהו". ביטויים חמורים שהם המשך להצגת הנשיא, ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החינוך משופמים במדים נאציים.
העם היהודי, ובני משפחתי בתוכם, סבלו אובדן, שכול וייסורים מידי הצורר הנאצי בתקופת השואה באירופה. עוד שנים רבות לאחר השואה נותרו אצל שרידי החרב פצעים פתוחים, שלעולם לא יגלידו. בתולדות האנושות כולה לא היו זוועות כפי שהשלטון הנאצי גרם ליהודים. בימים אלה, כשאנשי אקדמיה ישראלים מטיחים באחרים ביטויים המשווים אותם לנאצים, אין פגיעה אנושה יותר מזו בזיכרון קורבנות השואה. רק גסי רוח, קטני מוחין ודלי עומק, יכולים להדביק ליהודים אחרים תווית של חלאות ניאו־נאציות.
לצערי, במדינת ישראל, שבה התקבצו ניצולים, אנו עדים לזילות השואה ולשימוש ציני בה לצרכים פוליטיים עלובים. יש כאלה שמוכנים לשלם כל מחיר ערכי ומוסרי על מנת לזכות לתהילת כותרת לרגע. כותרת שמעלה אותם לראש שמחת החדשות, מאפשרת להם להתראיין, להמשיך את ביטויי הארס שלהם ולהיחשב גיבורים אמיצים בעיני עצמם ובעיני מיעוט זניח בישראל. הם אינם ברטולד ברכט, שכתב את "פחד ומסכנות בממלכה השלישית", ובוודאי לא עו"ד האנס ליטן, שעליו נתחבר המחזה "נעצר בחצות", שלחמו במשטר בארצם. ישראל היא דמוקרטיה נאורה.
רבים בחוץ לארץ מתנפלים כמוצאי שלל רב על כל אמירה "אקדמית" שיש בה כדי להשמיץ את מדינת ישראל ולהציג אותה כמדינה פשיסטית שמקדמת אפרטהייד. אנשי אקדמיה באירופה שמחים תמיד לצטט עמיתים ישראלים ששונאים את מדינתם, שהרי את הישראלים קשה יותר להאשים באנטישמיות.
פרופסור לרוקחות אמור לדעת שערבוב לא נכון של חומרים יכול לגרום לשריפה גדולה. שריפה שיכולה לכלות אפילו את המעבדה שבה הוא עובד. מרצה למדע המדינה, בעל השקפת עולם קומוניסטית, צריך תמיד לזכור שסיסמאות כזב הרגו מיליוני בני אדם בבריה"מ.
במדינת ישראל מתנהל כבר שנים רבות ויכוח לגיטימי על דמותה של המדינה. ויכוח שראשיתו עוד בימים שלפני הקמתה. חשוב מאוד לנהל את הוויכוח באורך רוח, בסבלנות ובסובלנות. כל מי שרוצה לשבור את הכלים של הדיאלוג האזרחי יגלה שהוא פורם את אריג היכולת לחיים משותפים במדינה. נכון שהשמאל הקיצוני נעלם והולך. זו כמובן סיבת התסכול של יפי הנפש שדואגים לנפגעי הלחימה בסוריה יותר מלאזרחי מדינתם הנדקרים והנדרסים. אפשר להבין את המשבר של מייסדי שלום עכשיו ומרצ כשהם מביטים לאחור ואיש אינו צועד עוד בעקבותיהם. ובכל זאת, גם מהם אפשר לצפות למינימום כבוד לזולת, אהבת מולדת וקדושת זכר השואה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו