הידיעות שהתפרסמו בימים האחרונים, ולפיהן ישראל וטורקיה קרובות מתמיד להשגת הסכם שיביא לנרמול של היחסים ביניהן, אינן מבשרות עדיין את חידושה של הברית האסטרטגית ששררה בין אנקרה לבין ירושלים לפני כעשור. הדרך להסדר סופי של המחלוקות בין שתי המדינות - בשאלת הפיצויים למשפחות ההרוגים במשט הטורקי לעזה, אך גם בשאלת תמיכתה של טורקיה בתנועת חמאס - דרך זו עדיין רצופה מהמורות ותלויה לא במעט ברצון הטוב ובנכונות הפוליטית מצידו של הנשיא הטורקי, רג'פ טאיפ ארדואן. אחרי הכל, היבטיה הטכניים של הפשרה כבר סוכמו זה מכבר בידי אנשי המקצוע, ורק החלטה מדינית היא שעיכבה עד היום את מימושה של פשרה זו.
ובכל זאת, אין עשן בלי אש והעובדה שהדיווחים באים דווקא מצידה של טורקיה מלמדת כי אפשר שלמישהו שם נפל "האסימון". אחרי הכל, היה זה ארדואן עצמו שהכריז רק לפני כשבוע שחיזוק היחסים בין אנקרה לירושלים חיוני כדי להבטיח יציבות באזור.
השאלה הכלכלית היא כמובן בעלת חשיבות עצומה לשתי המדינות, שכן שיפור היחסים ביניהן יאפשר שיתוף פעולה בתחום משק הגז - בין שבצורת מכירת גז ישראלי לטורקיה ובין שבייצוא הגז הישראלי לאירופה דרך טורקיה. שיתוף פעולה כזה יניב רווחים עצומים לישראל ולטורקיה כאחת.
אבל דומה שלא השיקול הכלכלי הוא הדוחף את טורקיה לזרועותיה של ישראל, אלא דווקא נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. לנוכח ההידרדרות המהירה והדרמטית ביחסים בין אנקרה למוסקבה, ארדואן נאלץ לחפש בעלי ברית אזוריים, שיסייעו לו לשמור על אינטרסים טורקיים חיוניים למול הלחץ הרוסי הגובר.
המתיחות בין טורקיה לרוסיה מציבה בפני ישראל דילמה לא פשוטה. האם עליה לצדד באופן גלוי באחד מן הצדדים ולהסתכן במשבר עם הצד האחר? אבל יותר מכך, האם היא יכולה לסמוך על ארדואן או על פוטין בכל האמור באינטרסים ארוכי הטווח שלה? לכך התשובה ברורה. אנקרה ומוסקבה אינן מבקשות להגן על האינטרסים הישראליים או לקדם אותן, ואלו אינם מעניינן. אבל בה בעת אין מדובר במדינות אויבות אלא במדינות שאפשר וצריך להידבר עימן במאמץ למצוא מכנה משותף מספק לשיתוף פעולה, גם אם נקודתי וטקטי.
אכן, ספק אם ארדואן מבקש באמת להשיב את הברית הישראלית־טורקית לימי הזוהר שלה, וספק אם אפשר להגיע עם טורקיה להבנות אסטרטגיות, למשל בנושא הפלשתיני או בנושאים של שיתוף פעולה צבאי וביטחוני, כפי שהיה בשנות ה־90. אבל בה בעת לשתי המדינות שורה של אינטרסים, ובראשם בלימת ההתפשטות האיראנית באזור. דווקא רוסיה היא המסייעת לאיראן לקדם את מעמדה בסוריה ובעיראק. אמת, בניגוד לטורקיה, אין ישראל דוחפת להפלתו של בשאר אל־אסד ולישראל גם אין כל אינטרס שקבוצות איסלאמיות, חלקן כאלו הנתמכות בידי אנקרה, תשתלטנה על סוריה. אבל מה שחשוב יותר - ישראל, בדומה לטורקיה, אינה רוצה שאיראן תגביר את השפעתה באזור, או שאסד, בתמיכה של איראן ושל חיזבאללה, יחזיר לעצמו את העוצמה שהיתה לו בעבר.
בשורה התחתונה, טורקיה היא מעצמה אזורית חשובה. היא חברה בנאט"ו, בעלת ברית של ארה"ב ומצויה בשותפות עם מדינות סוניות מתונות, דוגמת ערב הסעודית. לפיכך, ישראל אינה צריכה לחוש דילמה כלשהי כשהיא פועלת לקדם את יחסיה עם טורקיה. עליה לעשות בדיוק את מה שעושים פוטין וארדואן - לקדם באופן מחושב את האינטרסים שלה. מכאן שפיוס ישראל־טורקיה הוא צעד חיובי ותורם, אך אין לתלות בו תקוות מופרזות, ובעיקר יש בה בעת לשמור על הקשר עם רוסיה, שהצהרותיה בדבר מחויבותה לישראל רצויים, אך פחות מעשיה למען בשאר אל־אסד. ובעיקר, יש לקוות שוושינגטון תתעשת במהרה ותשוב למלא תפקיד מוביל באזור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו