אני שומע את הביקורת על ההסכם המסתמן בין ישראל לטורקיה. כל המבקרים פותחים את דבריהם בכך שישמחו מאוד אם יתקיים פיוס בין שתי המדינות. זה, כמובן, יפה מאוד, ומעיד על פטריוטיות ועל רצון אמיתי בשלום. אך אביגדור ליברמן מבקר את ההסכם על כך שהוא פוגע ברגשותיו של ולדימיר פוטין. לא מפתיע.
אחרים אומרים שהבעיה אינה בעצם ההסכם, אלא בתשלום הישראלי, תרתי משמע. תשלום פיצויים, גם אם לא יהיה כרוך בהתנצלות חד־משמעית, הוא בבחינת הודאה בכך שישראל לא נהגה כיאות. הרי אנחנו טוענים שממשלת טורקיה עמדה מאחורי ארגון טרור שרצה בפרובוקציה נגד ישראל והתכונן לעימות אלים אל מול חיילי צה"ל; על הטורקים - אומרים המבקרים - לשלם לנו פיצויים על הפגיעה בחיילים, ולא להפך. ההסכם - כך שמעתי במו אוזניי – הוא, לכאורה, ניצחון אדיר לחברת הכנסת חנין זועבי: ישראל מודה בטעותה, לכאורה, וזה בדיוק מה שזועבי אומרת.
ויש ביקורת על כך שההסכם לא נחתם לפני שנים ארוכות, ושהמשא ומתן נסחב שנים רבות מדי. ועוד שמעתי אומרים שהסחר בין ישראל לטורקיה דווקא צמח מאוד בשנים שבהן לא ישבו שגרירים בשתי השגרירויות, ולכן לא היתה שום דחיפות בהשגת ההסדר. והיו שאמרו שאסור להגיע להסכם עם ארדואן, שאמר דברים חסרי רסן עלינו רק לפני חודשים מעטים. זהו פרס למסיתים, כך מסבירים לנו.
אני שומע את הביקורת ואומר לעצמי – בכל טענה יש משהו מן הצדק. אילו אפשר היה לא להכעיס את רוסיה, היה טוב יותר. אילו במקום לשלם פיצויים היה אפשר לקבל פיצויים, או – לפחות – לא לשלם אותם, היה מצוין. אילו היה ההסכם נחתם לפני שנים אחדות (וכנראה היה אפשר לחותמו כבר מזמן), היינו חוסכים לעצמנו התלהמות טורקית כלפינו. אילו במקום לחתום את ההסכם עם ארדואן (שבאמת עובר עליו משהו לא טוב בשנים האחרונות) היינו יכולים לעשות זאת עם מנהיג פילושמי מובהק – היה טוב יותר. והטענה שהקשרים הכלכליים פרחו גם ללא קשרים מדיניים היא עובדה.
אבל איננו חותמים על הסכם כדי לקדם את הסחר בלבד, ואפילו לא רק כדי להעביר את צינור הגז. אנו עושים זאת משום שטורקיה היא מדינה בעלת חשיבות גדולה מאוד באזורנו, אזרחיה מוסלמים, היא חברה בנאט"ו ויש לנו אויבים משותפים. חילופי השגרירים הראשונים בינינו התרחשו אחרי שנים רבות של מתח בין שתי המדינות, והעלאה מחודשת בדרג היחסים היא בעלת חשיבות אסטרטגית מבחינתנו. הסכם בין ישראל לבין טורקיה נעשה במסגרת העיקרון של "אל תהיה צודק, היה חכם".
כששואלים את המבקרים למיניהם – אלה שביקורתם מוצדקת יותר, ואלה שביקורתם מוצדקת פחות – מה הם מציעים, תשובתם נשמעת מוכרת מהקשרים אחרים: "הסכם טוב יותר". הסכם טוב יותר הוא כזה שבו הצד שלנו מקבל את כל תביעותיו, והצד השני מוותר על דרישותיו. הסכם כזה עוד טרם המציאו. אם ישראל מבינה שהסכם עם טורקיה הוא האינטרס האמיתי שלה, עליה להבין שלא יהיה טוב מזה המסתמן עתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו