הציונות הדתית מוכיחה פעם אחר פעם את נאמנותה למדינה • התגייסותה הגדולה לגופים הלאומיים ייצרה באופן טבעי חובשי כיפה בתפקידים בכירים • חבל שהמיעוט האוחז בתקשורת מייצר נגדם דה־לגיטימציה
המינויים של מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך וראש המוסד יוסי כהן העלו מחדש את סוגיית משקלם היחסי של ציונים־דתיים בתפקידי מפתח במערכות הביטחון. במקרים הקיצוניים במיוחד, ניכרת נטייה מגמתית לתאר "השתלטות" דתית, ולטעון לאי התאמתם של דתיים לתפקידים בכירים מעצם היותם דתיים. הנה כמה דוגמאות לבורות ולאנטי־דתיות.
תחת הכותרת "מושלים בכיפה", פרשן "הארץ" יוסי ורטר דאג לפני כמה שנים מריבוי הבכירים הדתיים סביב ראש הממשלה בנימין נתניהו. בהתייחסו לסוגיית השבת שאל ורטר: "האם הגיוני שראש הממשלה הוא זה שמעדכן מדי מוצאי שבת את יועציו המדיניים באירועים שהתרחשו בזירה הבינלאומית והאזורית ב־25 השעות שבהן הם היו מנותקים מן העולם? לא, זה לא הגיוני".
הנה סיפור קצר להדגמה לטובת הפרשן ורטר וחבריו לדעה ולבורות המביכה. תחליטו אתם מי פה מנותק ממה שקורה במציאות. מ', בעל תפקיד חשוב במערכת הביטחון, עלה בחג שמחת תורה האחרון לתורה ובירך את ברכת "הגומל", שאותה מברכים לאחר יציאה ממצב של סכנה. בבית הכנסת לא שאלו אותו מדוע, אבל ניחשו שנטל חלק בפעילות שבה סיכן את חייו.
כעבור כמה דקות, בעיצומה של תפילת החג, קיבל שיחת טלפון לנייד שהוא נושא עימו בקביעות בשבתות ובחגים. מ' כמובן ענה, בדיוק כמו שעשה לא פעם במהלך השבתות והחגים בשנה האחרונה, בניגוד למה שחושב ורטר. לאחר מכן עזב מ' את בית הכנסת ונסע במכוניתו למלא את תפקידו הביטחוני. "זה לא הגיוני", קבע ורטר והפגין את בורותו ביחס לציבור הדתי.
מה שלא הגיוני הוא שפרשן פוליטי לא מכיר את הציבור הדתי שעליו הוא כותב. ביקור בבית כנסת ציוני־דתי היה מבהיר לו כמה מהמתפללים נושאים איתם ביפרים וטלפונים כחלק מתפקידיהם הביטחוניים.
גם אמיר אורן מ"הארץ" מדגים שילוב של בורות ואנטי־דתיות. את הבורות גילה באחת מפרשנויותיו, כששאל ברצינות מה יקרה אם יורם כהן, ראש השב"כ, יקבל הנחיה מנתניהו לעומת הנחיה סותרת מהרב שלו. אורן מייצג את אותם בורים המאמינים שלכל דתי יש רב, שכל דתי מחובר אל רבותיו באוזניות, ושכל דתי מקבל הנחיות שוטפות בכל תחומי החיים. המציאות האמיתית, לא זו המדומיינת, היא שרובם המכריע של הדתיים הם ריבוניים יותר מאשר רבניים. בתחומים רבים הם דומים לכל דבר ועניין למקביליהם שאינם דתיים.
כחלק מרדיפתו את יורם כהן, טען העיתונאי אורן שהוא "מעצב שב"כ דתי־לאומי". לא תאמינו מה קרה בשב"כ, "הוא הקים במטה השירות בית כנסת". לכן, מציע אורן, יש להכין לו "יורש חיצוני, שינער את השב"כ כפי שעמי אילון שיקם אותו לאחר רצח רבין". ראש שב"כ דתי, לפי פרשנותו, מחייב שיקום של הארגון.
פרשנויות ברוח זו, בנוגע למפכ"ל המשטרה הטרי רוני אלשיך, היה אפשר למצוא גם אצל פרשן העיתון "מעריב" רן אדליסט. כשהוא נותן לקורא תחושה של "השתלטות" מאורגנת, הוא מתאר כיצד מנחם לנדאו, ראש אגף בשב"כ לשעבר, גייס לשב"כ דתיים ובהם יורם כהן ורוני אלשיך. בהתייחסו לרצח בדומא טען אדליסט שדתיותם של ראש השב"כ וסגנו גורמת לכך שהשב"כ "לא מסוגל לבער את קומץ העשבים השוטים האלה".
השבוע צייץ העיתונאי נדב איל על משהו שנראה לו כפגם: ראש המוסד החדש יוסי כהן אמר בדרשת שבת בבית כנסת שמדינת ישראל הוקמה בסיעתא דשמיא, היינו בסיוע הקדוש ברוך הוא. אכן נדרשת בהחלט סיעתא דשמיא לתקשורת שאלה הם פרשניה המוסמכים.
מתינות, לא קיצוניות
נבחן עתה את שלוש הדאגות: ה"השתלטות" הציונית־דתית; בעיית "נאמנות כפולה" לרבנים ולדרג הפוליטי; ותפקוד בעייתי על רקע ההשתייכות הדתית.
הדתיים אכן מגיעים בהמוניהם לכל מקום שבו יש משימות לאומיות שבהן ניכרת תרומה לעם ולמדינה. הם אינם נשלחים ל"השתלטות" בעלת תכלית אידיאולוגית, אלא מחונכים לתרום לעם, לחברה ולמדינה. בעוד בחברה בכללותה ניכרת עליית האינדיבידואליזם וקידוש הפרט וההישגיות האישית, הציונות הדתית מאופיינת בקולקטיביזם של פעם. הציוני הדתי נמדד בקהילתו על פי מידת תרומתו לחברה ולמדינה. וכשזו מהות החינוך, אין להתפלא שבמערכות שונות, משקלם של הציונים הדתיים גבוה בהרבה ממשקלם היחסי בחברה. אם כך, טבעי שנראה יותר דתיים בתפקידים בכירים. זו מתמטיקה דמוגרפית פשוטה ולא "השתלטות" מדומיינת.
עבור רובם המכריע של הציונים־הדתיים, תפקיד הרבנים מצטמצם לתחומים הלכתיים מובהקים. ככל שהתחום המדובר הוא ציבורי וכללי יותר, רוב הדתיים לא יראו ברבנים בעלי סמכות מיוחדת להנחותם. יתר על כן, הרבנים עצמם ברובם המכריע הם ממילא בעלי תפיסה ממלכתית, ולכך הם מחנכים את תלמידיהם. קדושת הממלכתיות, בניגוד לדימוי שלה, אינה מעודדת הקצנה אלא להפך: היא מעודדת מתינות והשתלבות. דווקא מכיוון שהממלכתיות נושאת קדושה דתית, על הציוני־הדתי קיימות מגבלות ברורות בכל הנוגע לצורת ההתנגדות האפשרית נגד המדינה. מבחן ההתנתקות הבהיר זאת היטב, בניגוד גמור לכל ההערכות.
לעומת זאת, אף אחד לא מעלה את סוגיית פוטנציאל הסרבנות בשמאל הקיצוני. קבוצה זו עוברת תהליכי דה־ציוניזציה ויש לה היסטוריה של קריאות לסרבנות וסרבנות בפועל. הגיע הזמן לדון בשאלה מה הם יעשו ביום פקודה. חלקים בקבוצה כבר יוצאים נגד מדינת ישראל בגלוי.
עבור הרוב המכריע של אזרחי ישראל, דתיותם של בעלי תפקידים בכירים אינה מהווה הפרעה. הם דווקא מעריכים ציונים־דתיים שמזוהים כערכיים, כתורמים לעם, לחברה ולמדינה. הפחד מדתיים היה ונותר נחלתה של קבוצה מתנשאת, זעירה מבחינה מספרית, שמרגישה שגנבו לה את המדינה.
הרגשה זו מפעילה את מקלדותיהם, גם כשהחששות שלהם נתקלו במציאות הסותרת והוכחו כמוטעים. רעשי הרקע האלה ימשיכו בגלל אחיזתה של קבוצה זו בתקשורת, אך הם לא יפריעו לשיירה הציונית־הדתית הממלכתית להגיע לכל מקום שבו נדרשת תרומתם לעם ולמדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
