אחרי מלחמת יום כיפור, אי־שם בין 1974 ל־1975, ערך הנרי קיסינג'ר, אז מזכיר המדינה, מסע דילוגים בין ישראל לאויבותיה - מצרים בדרום וסוריה בצפון. האינטרסים האמריקניים שקידם באזור, ושאת חלקם לפחות קיבלה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין, עוררו מחאה חריפה מצד גוש הימין.
בעיצומה של המחאה הסוערת, מנחם בגין, שביקר בארה"ב, הוזמן לראיון באחת מתוכניות הטלוויזיה המובילות והתבקש להציג את ביקורתו על התנהלות הממשלה. כראש האופוזיציה, ענה בגין, אני מותח ביקורת על הממשלה בירושלים, אך בארה"ב אני שגריר של מדינת ישראל וממשלתה.
אני נדרשת היום לגדולתו של בגין ולממלכתיות ללא רבב שאפיינה אותו, בשל מאמר שפורסם אתמול ב"וושינגטון פוסט" האמריקני מאת נשיא המדינה ראובן ריבלין, שממנו עולה ביקורת על יחסה של הממשלה כלפי האוכלוסייה הפלשתינית. לא ביקורת בוטה מדי, אבל ביקורת.
העניין הוא שמנשיא המדינה ראובן ריבלין, שניחן בכמה מתכונותיו של בגין, ושתפיסת עולמו נשענת על זאב ז'בוטינסקי - אנחנו מצפים לאותו ההדר ואפילו ליותר. ולא רק משום שעצם הגדרת התפקיד מחייבת את כבוד הנשיא בממלכתיות, שביטויה הוא ייצוג המדינה וממשלתה, אלא מפני שמדובר בריבלין.
אני מאוד אוהבת את ראובן ריבלין. בחירתו לנשיא שינתה את דעתי (אשר לה נתתי ביטוי במדור זה) לגבי נחיצות מוסד הנשיאות; הצניעות הטבעית והאמיתית, הדיבור הבוקע מן הלב וחודר אל הלב, ההחלטה להעמיד את הציבור הישראלי במרכז העשייה, להיות הכתף והאוזן הקשבת של אחרון אזרחי המדינה, לרבות דוברי השפה הערבית שבתוכנו. וכמי שתפיסת עולמה נסמכת על אותו מקור, כמוהו, גם אני מאמינה ש"שם ירווה לו משפע ואושר, בן ערב, בן נצרת ובני".
ודווקא בשל כל האמור לעיל מקומם אותי לקרוא אותו טוען בעיתון אמריקני ש"ישראל צריכה להפסיק את ההזנחה במזרח ירושלים ואת העיכוב בבניית העיר הפלשתינית רוואבי". מקומם, מכיוון שבכך הוא מצטרף לקול הבוקע מכמה ממדינות אירופה ומטיל על ישראל את האחריות לאינתיפאדת הסכינים והדריסות הפוקדת אותנו.
מקומם, מכיוון שהציבור הישראלי, שבקושי שמע על קיומה של רוואבי, לא באמת יודע מה מעכב את בנייתה. למשל, העובדה שבתחום תשתיות המים והביוב באיו"ש כל פיתוח של כל צד דורש את הסכמת שני הצדדים. וככל שהפלשתינים סירבו בעקביות לפיתוח שישראל ביקשה, כך נאלצה ישראל לנקוט "ייתנו - יקבלו, לא ייתנו לא - יקבלו". או, למשל, העובדה שהרשות הפלשתינית לא ממהרת במיוחד לשלם את חובותיה העצומים לחברת חשמל, וייתכן שכדי למנוע מאזרחי ישראל לממן את צריכת החשמל של הפלשתינים, יעוכבו חיבורי החשמל לרוואבי.
מקומם, מכיוון שהמצוקה של הפלשתינים מצטלמת היטב. את זה כולנו יודעים. ואנחנו לא צריכים לקבל מנשיא המדינה שלנו חיזוק לעמדתם. מקומם, מכיוון שמהנשיא הכל כך מיוחד הזה אני מצפה לחיזוק תחושת הצדק במעשה הציוני, ולא לערעורו. ואני מצפה שיהיה קצת יותר בגין. ושאת דברי ביקורתו יתכבד וישמיע בירושלים. בוושינגטון, יהיה נא נציג מדינת ישראל וממשלתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו