פיגוע הטרור הקטלני בקליפורניה בסוף השבוע שעבר, שבו קיפחו את חייהם 14 אזרחים אמריקנים, הוא הוכחה לכך שגם כאשר מנסים להתנתק מן המזרח התיכון על שלל משבריו ובעיותיו, המזרח התיכון רודף אחריך לביתך. אבל גם נוכח פיגוע הטרור האחרון מתקשה הממשל האמריקני לקרוא לילד בשמו ולהגדיר את מהות הבעיה שעימה מתמודד כיום העולם המערבי - טרור איסלאמי רדיקלי, שארגון דאעש הוא רק אחד מפניו.
בנאום שנשא בראשית השבוע לעם האמריקני הבטיח אובאמה כי ארה"ב תחסל את דאעש והתפאר כי המתקפות האוויריות האמריקניות הולמות בדאעש. אבל באותה נשימה הוא הזהיר מפני היגררות למלחמה קרקעית ממושכת בסוריה. אלא שנראה כי למרות דבריו הנלהבים של הנשיא האמריקני, המאבק שאותו הוא מנהל בדאעש הוא בעיקר מאבק וירטואלי של יחסי ציבור. זהו מאבק שמכוון לדעת הקהל במערב ובארה"ב, ופחות נגד דאעש. הרי ברור לכל שהארגון לא יוכרע מן האוויר וכי אם לא יימצא כוח קרקעי מקומי שיכה בו הוא יוסיף לפעול לבטח ממאחזיו בסוריה ובעיראק.
הבעיה היא שדינו של ואקום להתמלא. ואל החלל שמותירה אחריה וושינגטון באזור חודרת מוסקבה. הנוכחות הרוסית באזור מעוררת עבור ישראל, וגם עבור מדינות ערביות מתונות אחרות, שורה של בעיות. ראשית, הרוסים לא באו לסוריה כדי להילחם בדאעש אלא כדי להציל את בשאר אל־אסד. המאבק בדאעש יכול מבחינתם להמתין עד שיבטיחו את שלטונו של בשאר ויחסלו את המורדים המתונים הנלחמים בו. שנית, הבעיה החמורה יותר היא שלצורך הצלתו של בשאר כרתו הרוסים ברית עם איראן וכך, גם אם לא באופן ישיר, עם חיזבאללה.
מציאות זו מזכירה את ראשית שנות האלפיים, אז ניצבה איראן מול שני אויבים נחושים - ממזרח, משטר הטאליבן באפגניסטן, וממערב, משטרו של סדאם חוסיין בעיראק. אבל בתוך שלוש שנים חיסלו האמריקנים עבור טהרן את שני אויביה` בשנת 2001 הם פלשו לאפגניסטן ומוטטו את משטר הטאליבן ובשנת 2003 פלשו לעיראק והפילו את סדאם חוסיין מכיסאו. המהלכים האמריקניים היו מוצדקים והכרחיים אחרי מתקפת הטרור של אל־קאעידה של אוסאמה בן לאדן, שישב לבטח באפגניסטן, ונוכח רצחנותו של סדאם חוסיין. אבל האמריקנים לא רק שלא השלימו את המלאכה, אלא שעל ידי חיסול אויביה של איראן הם איפשרו לה להפוך למעצמה המטילה חיתתה על המזרח התיכון כולו.
עתה חוזרים האמריקנים על טעותם. בשם המאבק בדאעש, שאותו הפקירו לידי הרוסים, הם מאפשרים לציר הרשע - איראן, סוריה וחיזבאללה - להרים את ראשו מחדש. שהרי המרוויחה לטווח הארוך מהמעורבות הרוסית באזור תהיה איראן, שהיא, כמו ארגון חיזבאללה, כוח מקומי בעל נוכחות על הקרקע ויכולת לספוג אבדות, מה שאין כך הרוסים.
איראן וחיזבאללה אינם לכאורה דאעש. טהרן בהנהגת רוחאני שבה אל משפחת העמים בעקבות החתימה על הסכם הגרעין והיא עתה שותפה רצויה במאבק בטרור האיסלאמי הסוני. אבל מבחינתה של ישראל מדובר באיום מוחשי, לא רק בשל פרויקט הגרעין האיראני, אלא בעיקר בשל עשרות אלפי הטילים שבהם ציידה איראן את ארגון חיזבאללה בלבנון. ברטוריקה וגם במעשים בפועל, אין איראן וחיזבאללה שונות מבחינתה של ישראל מדאעש. יש להן אמנם אינטרסים המחייבים אותן לפרגמטיות, אבל הקריאה "מוות לישראל" עודנה נשמעת ברחובות טהרן בגיבוי המנהיג העליון של הרפובליקה האיסלאמית, ובלבנון שוקד ארגון חיזבאללה על חיזוק מערכי הטילים שלו, המכוונים כולם נגד ישראל.
במצב של היעדר נוכחות של ארה"ב באזור, ונוכח מכירת החיסול שבמסגרתה מוסרת וושינגטון את המפתחות למוסקבה, וזו מצידה ומשיקוליה שלה מסתייעת בקבלני משנה איראנים, ברור האתגר לישראל וטוב תעשה ירושלים אם תגבש אסטרטגיה כוללת למול המציאות החדשה המתהווה באזור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו