בראשית המלחמה הקרה פתח יוזף סטלין במסע לחצים ואיומים מצד בריה"מ כלפי טורקיה. זאת כדי לאלצה להשלים עם הקמת בסיס סובייטי באזור הבוספורוס עתיר החשיבות האסטרטגית, וכדי להכריח אותה להחזיר לחיקו של הקרמלין את הטריטוריות קארס וארדהן, שעליהן נאלצה לוותר ב־1918. תגובתו של הנשיא האמריקני הארי טרומן היתה נחרצת וחסרת פשרות, ובנאומו המכונן בפני שני בתי הקונגרס, ב־12 במארס 1947, הכריז על הענקת סיוע צבאי וכלכלי לטורקיה (וליוון) בהיקף של 400 מיליון דולר במסגרת "דוקטרינת טרומן" החדשה.
בניגוד קוטבי למדיניות תקיפה ואפקטיבית זו, אשר לוותה בשיגורן של ספינות הצי השישי לאזור כאמצעי הרתעה אל מול האיומים וריכוזי הכוחות הסובייטיים, מפגין הנשיא אובאמה - כדרכו בקודש - חולשה בלתי נתפסת ב"טיפולו" במשבר הנוכחי בזירה הרוסית־טורקית. למרות העובדה שיחסי הבית הלבן עם טורקיה בעידן הנשיא ארדואן מורכבים לאין ערוך בהשוואה לאותם ימים רחוקים, שבהם היתה טורקיה נדבך מרכזי ואמין במערך ההגנה שגיבש טרומן מול ניסיונותיה של מוסקבה לערער את הסטטוס קוו, אין לשכוח שמדובר בחברה בברית נאט"ו.
חרף חילוקי דעות מתמשכים בין וושינגטון לאנקרה במכלול רחב של סוגיות, אשר במרכזן נושא המעבר הפתוח והפרוץ שבין טורקיה לסוריה (המאפשר לדאעש להכשיר בסוריה קבוצות של מוסלמים צעירים שנפלו ברשתו לפעילות טרור ולחתרנות ברחבי המערב), וסוגיית הפגיעה בזכויות האדם בטורקיה, קיימת ברקע הדברים מסורת ארוכת שנים של שותפות אסטרטגית איתנה. לפיכך בולטת תגובתו הרופסת והמהוססת של הנשיא האמריקני לנוכח מחול החרבות הרוסי, שנועד להעניש ולהשפיל את ארדואן כתגובה על הפלת מטוס הסוחוי 24, שחדר למרחב האווירי של טורקיה.
במקום להעניק גיבוי לאנקרה המאוימת, מצטייר אובאמה כמתווך חסר פניות וניטרלי, החושש לנקוט עמדה ברורה לנוכח הדורסנות הרוסית. הנשיא האמריקני אמנם קרא לשני הצדדים גם יחד להימנע מצעדים העלולים להסלים את המצב, אך לא מצא לנכון אפילו לבקר במפורש את תגובתו הבלתי מידתית בעליל של פוטין על הפלת המטוס. יתרה מזאת, בה בשעה שמחלקת המדינה (בתגובה רפה ומהוססת) אישרה שהמטוס הרוסי אכן חצה את הגבול הטורקי, בחר מזכיר ההגנה אשטון קרטר לבוא חשבון עם אנקרה דווקא בעיתוי המשבר הנוכחי.
בניגוד לרטוריקה הלוחמנית ולצעדים הקונקרטיים שנקט טרומן אל מול האיום הסובייטי בחזית הטורקית, ממשיך הנשיא הנוכחי להפגין במרחב הרוסי־טורקי, כמו בשאר מוקדי המשבר והאלימות שבאזור, חולשה רבתי ורתיעה ממעורבות של ממש, ויהיה המחיר מבחינת יוקרתה ואמינותה של ארה"ב אשר יהיה.
לא זו בלבד שהממשל נכשל - לפחות עד כה - במאבק בדאעש ופעל כמי שכפאו שד אל מול האתגר שהציב הטרור האיסלאמי ליציבות האזורית ולביטחונו של המערב, אלא שגם הטבח בקליפורניה לא גרם לו להקיץ, באבחה אחת, מאשליותיו ומאמונותיו המופרכות על אודות שוליותו של הפונדמנטליזם הרדיקלי מבית היוצר של דאעש ושל אל־קאעידה. לא פחות משלושה ימים חלפו מאז הרצח ההמוני עד שהנשיא נאלץ, בהודעה מגומגמת ומסויגת, להודות שמדובר "ככל הנראה" באירוע טרור איסלאמי.
תגובה אנמית זו, שכרכה את הרצח בסן ברנרדינו בסוגיית הקלות הבלתי נסבלת של רכישת נשק אישי בארה"ב והתעלמה ממהותו הייחודית והמפלצתית של הטרור הגלובלי, מבטיחה שגם בשנה שנותרה לכהונתו - ולמרות הכנסתם לזירה של כוחות מיוחדים אמריקניים בהיקף סמלי - ימשיך הנשיא אובאמה להוביל מאחור את הקואליציה הרחבה, זו ששמה לה למטרה להדביר איום מוחשי ומיידי זה. נדמה שבאופן זה ימשיך אובאמה לצעוד במצעד האיוולת והאשליות שלו אל מול המציאות המאיימת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו