לאחר שורה של נשיאים קשישים, יצחק נבון היה נשיא צעיר יחסית, עם אישה צעירה ויפה וילדים קטנים. מודל כזה לא היה לפניו וגם לא אחריו. הוא מיהר להקסים את הציבור בשילוב המיוחד שבין אריסטוקרט, מחנך קפדן וחברמן. סביר מאוד להניח שהיה יכול להיבחר בשנית, אבל הוא החליט להימנע מכך כי מניותיו הפוליטיות עלו מעלה־מעלה, והסקרים ניבאו כי אם יעמוד בראש המערך, יהפוך לראש הממשלה הבא. חמש שנות כהונתו היו אמורות להסתיים כשנה לפני הבחירות לכנסת.
חבר קבינט פעיל ודעתן. יצחק נבון ז"ל // צילום: safebeyond
עם סיום כהונתו, בשנת 1983, הוקמה קבוצה שביקשה לקדם את מועמדותו לראשות המערך, והדמות הבולטת בה היתה עוזי ברעם. הידידות רבת השנים בין נבון לבין שמעון פרס לא הקלה עליו את ההחלטה להתמודד על התפקיד, ולאחר ארוחת צהריים ממושכת במסעדת "שמש" בירושלים, סוכם ביניהם כי נבון יתמוך בפרס, וכי אם תוקם ממשלה בראשות פרס, הוא יכהן בה כשר החוץ. נבון, הדיפלומט לשעבר, שדיבר שפות רבות ושהכיר את מנהיגי העולם כנשיא המדינה, היה יכול להיות שר חוץ מעולה.
אבל זה לא קרה. כשהקמת ממשלה בראשות פרס היתה תלויה בתמיכתו של עזר ויצמן, דובר על כך שהוא ימלא בה את תפקיד שר החוץ, אבל גם זה לא היה מעשי, ובסופו של דבר מי שמילאו את התפקיד היו יצחק שמיר ופרס, אשר חלקו ביניהם גם את תפקיד ראש הממשלה וגם את תפקיד שר החוץ. ליצחק נבון הוצע תפקיד שר החינוך והתרבות. הוא התלבט, ובסופו של דבר לקח זאת על עצמו, ומילא את התפקיד במשך שש שנים בשלוש ממשלות של אחדות לאומית.
התפקיד היה מאתגר, אך גם מתיש ומרגיז לא מעט. לאחר שנים של נוחות יחסית, הוא נאלץ לעסוק בענייני היומיום של ארגוני המורים, השביתות, הקיצוצים בתקציב, המחסור בכיתות ודברים היוצאים באלה. אבל לצד זאת הוא היה חבר בקבינט, ודווקא שם היה פעיל מאוד. נדמה לי שזה היה פיצוי חלקי על תחושתו כי "ירד כיתה".
"אזרח" בין גנרלים
הקבינט נחשב להמצאה ייחודית שנולדה במשא ומתן הקואליציוני שלאחר בחירות 1984. מטרתו היתה להבטיח כי לא הליכוד ולא המערך יוכלו להוביל מהלכים בניגוד לעמדת זולתם. ההסכם הקואליציוני קבע כי "תוקם ועדת שרים קבועה, אשר תכונה 'הקבינט', ובה עשרה חברים, חמישה מכל צד, שתכהן גם כוועדת שרים לענייני ביטחון, ואשר תחליט בכל עניין שראש הממשלה או ממלא מקום ראש הממשלה יבקשו להביאו לדיון ולהכרעה בקבינט". עוד נאמר כי שום עניין לא יועבר מהקבינט להכרעה במליאת הממשלה, אלא בהסכמת ראש הממשלה וממלא מקומו. היתה זו הפעם היחידה בתולדות המדינה שבה ויתר ראש הממשלה על זכותו הבלעדית לקבוע את סדר היום לישיבות הממשלה.
במידה רבה, המבנה ההדוק הזה שימש תחליף לממשלה, משום שכל נושא שנידון בממשלה, אשר היה עשוי להיות מוכרע שלא לפי קווי מחלוקת מפלגתיים, היה יכול - לפי החלטתם האישית של פרס או שמיר - לעבור לקבינט, שבו, כמעט תמיד, נפלו החלטות על פי ההתייצבות הפוליטית.
בקבינט ישבה קבוצת הגנרלים, שמתח מתמיד, ואולי בלתי מודע, התקיים בינה לבין ה"אזרחים". רובם היו בצד השמאלי של המפה (יצחק רבין, חיים בר־לב ועזר ויצמן), חוץ מאריק שרון. פרס ונבון היו ה"אזרחים" היחידים בשמאל, ואילו בימין היו אלה יצחק שמיר, יצחק מודעי, דוד לוי ומשה נסים. גם אם ההצבעות בקבינט היו מפלגתיות בדרך כלל, השיח היה שיח הגנרלים. היה חשוב לאלופים להוכיח בקיאות מול פקודיהם שהפכו, עכשיו, לאנשים הבכירים ביותר בצה"ל, ושאלותיהם אליהם היו כמעט תמיד שאלות מקצועיות (לגבי קוטר הפצצה, מהירות הירי ונושאים היוצאים באלה).
נבון לא הרגיש שלא בנוח בפורום הזה. ייתכן כי שנותיו בנשיאות וחשיפתו לחומר מודיעיני העניקו לו תחושה כי מותר לו לשאול. והוא שאל. הוא היה היחיד ששאל את הקצינים שהופיעו בפנינו מה פשר ראשי התיבות שהם זרקו לחלל האוויר ללא הרף, בתחושה שהכל יודעים בדיוק למה הם מתכוונים. אני מניח שלא כל המשתתפים ידעו במה מדובר, והם סמכו על נבון שישאל.
כאשר הייתי מודיע לשרי הקבינט, כשכיהנתי כמזכיר הממשלה, כי חומר רגיש ממתין להם בכספת מזכירות הממשלה, וכי הם רשאים להגיע למשרדי כדי לשבת ולעיין בו, אך לא לקחת אותו איתם, סברתי בתחילה כי רובם יגיעו, אבל רק נבון בא. הוא היה מוודא שאינו מפריע, מתיישב בפינת ההסבה, קורא את החומר ורושם לעצמו הערות בדף שהביא עימו. אחר כך, בישיבת הקבינט הבאה, היה שואל את שר הביטחון רבין שאלות, ואם היה זה דיון בהשתתפות הרמטכ"ל, היה שואל את הרמטכ"ל. הם ראו בו נודניק. פרס, כראש ממשלה, ואחריו שמיר באותו התפקיד, נהגו בו בכבוד מיוחד, ואיפשרו לו תמיד לסיים את קושיותיו, אבל קיוו שלא יגזים.
• • •
הצבא לא אהב את התייחסותו של נבון ל"יעדים". שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקד הפיקוד הרלוונטי היו מגיעים לישיבת הקבינט לאחר שישבו בלשכת ראש הממשלה וקיבלו אור ירוק. הם הגיעו חמורי סבר, ומפקד המבצע החזיק בידו מפות מגולגלות, שתמיד העניקו תחושת רצינות לישיבה.
הרמטכ"ל היה מציג את היעד, והמפקד היה פורש את המפה בפני עשרת חברי הקבינט, מזכיר הממשלה והקלדנית. ה"גנרלים" נטו לאשר כל מה שהביא הצבא. נבון נהג לקום, להתבונן בכל מפה ולשאול את שאלותיו: מה המרחק מגן הילדים הקרוב? מה המרחק מבית הספר הקרוב? מה הנזק שעלול להיגרם לשכנים? ושאלות "מרגיזות" כיוצאות באלו. לעיתים הניחו התשובות את דעתו, ולעיתים שינתה דעתו את ההמלצה המבצעית. מי שבא לעזרתו בדרך כלל במקרים אלה היה דוד לוי.
לפני שנים מעטות קיימנו שיחה ארוכה בארבע עיניים. הוא אמר לי שלא היה מקבל כיום את ההחלטה לכהן כשר. אמרתי לו שלא היו שרי חינוך רבים כמותו, אבל חבר קבינט כמותו באמת לא היה, ובעבור זה, היה נכון, מבחינתו, לרדת בקודש
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו