עמוק בליבם, יש לא מעט חברי אופוזיציה שיודעים שמתווה הגז הוא תרופה נואשת אחרונה למחלה הבלתי ניתנת למרפא של המשק הישראלי: מבנה מסואב שתוכנן על ידי מפא"י בדמות מדינה ריכוזית פרה־היסטורית, שקרסה בשנות ה־80 ומתוכה צמחו כמה איים תחרותיים שמתפקדים. אבל נותרו הרבה אזורי ביצה טובעניים במיוחד. תחום האנרגיה הוא אחד מהם, ענף הנדל"ן הוא אחר. גם משק המזון.
קיתונות הרעל שנשפכים, בעיקר ממניעים פוליטיים, נגד מתווה הגז - לא יעזרו. המתווה יצא לדרך, הגז יזרום גם משדה לוויתן. השותפות ייצאו, וטוב שכך, למדינות האזור. העשייה תגבר על צרות העין. השוק החופשי ינצח שוב את המלאימים הבלתי מתעייפים.
האם מתווה הגז הוא הדבר הטוב ביותר שקרה? לא. אפשר אולי היה להשיג יותר, אבל אפשר היה גם להשיג כלום. אדרבה, יש לא מעט מפגינים שרוצים את הגז במעמקי האדמה. מה אכפת להם אם ישקיעו עשרות מיליארדי שקלים בפיתוח שדה הגז. כסף קטן בשבילם. שיטילו עוד מסים על הציבור, העיקר שלתשובה לא יהיה כלום.
אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שליחת מסר ברור שיש כאן ממשלה שנבחרה על ידי הציבור הרחב, ולכן התפקיד שלה הוא למשול. וממשלה שמושלת צריכה להנהיג את משק האנרגיה כך שיספק את צורכי הציבור הן מבחינת הביטחון האנרגטי והן מבחינת הביטחון לקופת המדינה.
מה שנותר אלה פרוצדורות אחרונות. חשובות אבל לא קריטיות. הדברים הקריטיים כבר אושרו. המתווה אושר בממשלה ואפילו בכנסת. וברגע שנמצא הסידור הפוליטי המדויק שאיפשר את הפעלת סעיף 52, כל המופעים של ועדת הכלכלה, שמצטרפים לשימועים הציבוריים הארוכים למתווה שהיו חלק מהכנתו, שמצטרפים למערכת בחירות שהיתה ממש השנה, לא ישנו את העובדה הבסיסית: מתווה הגז כבר אושר. החופה כבר היתה, עכשיו אלה הריקודים האחרונים בנשף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו