במשך שנים התאפיין המאבק בין ישראל לבין הרשות הפלשתינית בניסיון אמיתי או מעושה להתווכח על בסיס שימוש בעובדות.
ישראל לא בדתה תסריט עם מחבלים שלא היו ולא נבראו כדי להצדיק מהלך שביצעה, והפלשתינים לא הכחישו את נוכחותם אם אכן היו כאלה. על יסוד זה ראתה ישראל במיידי אבנים ובשולפי הסכינים מפרי חוק אלימים, והפלשתינים הציגו אותם כלוחמי חופש. העולם, בנטייתו הטבעית לאנטישמיות, העדיף בדרך כלל את הגירסה הערבית, ובוודאי את פרשנותה.
באינתיפאדת הסכינים המתחדשת חדשות לבקרים חלה הידרדרות חמורה בהתמודדות המדינית־מילולית. הפלשתינים החלו לשקר בסיטונות. זה דבר אחד אם הורה פלשתיני הביע גאווה על בתו שדקרה בסכין עוברת אורח תמימה; ודבר אחר אם מהמוקטעה ברמאללה יצאה הודעה עזת פנים כאילו היהודי שחש לעזרת המותקפת ודרס את הרוצחת הוא פושע מלחמה, והפלשתינים קוראים לרוצחו (שאלת אגב, האם מבחינת דיני המלחמה רשאית ישראל להכריז כי דובר חמאס, הקורא לרצח הדורס היהודי, הוא בן מוות וראוי ללוכדו חי או מת?)
הפלשתינים הידרדרו לרמת תעמולה גבלסית. הם אינם מצדיקים את הרצח, אלא טוענים שלא התרחש כלל; מקווים כי מה שהאנטישמים בעולם קיבלו ברצון, כאילו ישראל מבקשת לערער את יסודות מסגד אל־אקצא, הם יבלעו גם בסיפור הכוזב כאילו יד היהודים בייזום מעשי הטרור, וכאילו מדובר ברצח בכוונה תחילה של פלשתינים.
המצב התעמולתי־הסברתי העכשווי מחייב היערכות ישראלית חדשה בטרם יקנה לו השקר אחיזה קלה בלב אירופה ובארה"ב. ממילא מתקשה הממשלה להגן על מדיניותה והמצב מחמיר פי כמה לנוכח שקרי הפלשתינים בתיאור התרחשויות הטרור.
כל עוד בנימין נתניהו לא יציע ברצינות שתי מדינות לשני עמים, לא יחזור העולם לתת אמון בהודעות היוצאות מלשכתו ויעדיף את השקר הפלשתיני.
מעבר לכך נראה כי התחזיות הראשונות של מערכת הביטחון נכזבו. אולי לא מדובר באינתיפאדה, אבל גם לא במעשי יחידים.
באורח מיידי, כתב לי אמש עו"ד דוד אמסל, שיש בביוגרפיה שלו פרק בלחימה בטרור הפלשתיני ביהודה ובשומרון, צריך להציב עתה כלבים בצומתי הדרכים ובאינתיפאדות. צה"ל יודע כיצד להפעילם. המחבלים עם הסכינים יירתעו רובם ככולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו