שחרורו ביום שישי, של המרגל היהודי, ג'ונתן פולארד, מהכלא האמריקני, סחט הצהרות חיוביות רבות בקרב נבחרי ציבור ודעת הקהל הכללית ברחוב הישראלי. החל מראש הממשלה, נתניהו ועד אחרון חברי הכנסת, נאמרה בקול הברכה "ברוך מתיר אסורים" וכל פוליטיקאי הזכיר את מירב המאמצים שביצע כדי לפעול לשחרור מוקדם של האסיר, שהפך לסמל ישראלי.
ואולם, לא כך היא בקרב יהדות ארה"ב. שם לא נוכל לחוש בחיבוקים של הרחוב ובהצהרות החמימות של פוליטיקאים, לפחות לא ברמה הישראלית, שמגיעה לממדים של כמעט תחושת ניצחון. ויש לכך סיבות טובות. בעוד פולארד נתפש בישראל כלא-פחות מגיבור לאומי, וכמי שהקריב עשרות שנים מחייו בעבור מדינת ישראל, הרי שבארה"ב חוו היהודים על בשרם את הדבר שממנו חששו יותר מכל – צלה של הנאמנות הכפולה. מעשיו של פולארד הביאו את הציבור האמריקני לפזול עין לעבר הקהילות היהודיות בארה"ב, ופגעו באפשרות שילובם של יהודים בתפקידי מפתח בממשל האמריקני, בפרט בתפקידי מודיעין רגישים.
בכלל, עושה רושם שפולארד אינו צדיק גדול, וישנו ספק אם אכן פעל ממניעים של ציונות טהורה. כך, על-פי מידע של סוכנת "אף-בי-איי" לשעבר, ופקיד במחלקת המשפטים האמריקנית, שהיו מעורבים בפרשה, עולה כי פולארד הציע את "מרכולתו" לאוסטרליה, לפני שפנה לישראל – לאחר שלא התקבל בזרועות פתוחות בקנברה. זאת ועוד, חמש שנים לפני שנעצר באשמת ריגול לישראל, העביר פולארד מידע מסווג לדרום-אפריקה. פולארד עצמו היה חובב ריגול וריגוש וכבר מהיותו נער ביקש להתגייס ל"מוסד" ו"לסי.איי.אי" האמריקני.
בפן האישי, הרצון לתחושת הריגוש של פולארד, התערבב בהתמכרות אחרת. לפי עדות של ריצ'ארד הייבר – מי שהיה מספר 3 בסי.איי.אי ובכיר במועצה לביטחון לאומי – ועל-פי ממצאי חקירה אמריקנית, פולארד היה "צרכן כבד של סמים" וניצל את היותו מרגל כדי לכסות חובות.
ואולם, העובדה היא כי ישראל עדיין קיבלה מפולארד מידע מודיעיני שעזר לה, כך שהיה זה מצב של רווח הדדי לשני הצדדים – שאמנם, בראייה לאחור, לובש צורה של קטסטרופה ומחדל גדול, בעיקר מהצד של המודיעין הישראלי. זה האחרון היה צריך להיות מספיק חכם כדי לאמוד את הנזק האסטרטגי שיש לפרשה כזו לגרום, ומצד שני, את התועלת המעטה שיש במהלך כזה.
בכל אלו אין כדי לגרוע מהיחס הצבוע ומהמוסר הכפול של האמריקנים, כלפי פולארד. אף על-פי שפולארד הגיע להסכם עם התביעה - לפיה זו הבטיחה להימנע מהטלת העונש המקסימלי לעבירות (14 שנות מאסר) - פסק בית-המשפט על מאסר עולם, וזאת למרות שהתביעה כלל לא העלתה דרישה כזו.
העונש שנגזר על פולארד, היה החמור ביותר בתולדות ארצות-הברית לעבירות שבהן הוא הואשם - בייחוד כשהמידע שסיפק מכוון לטובת ישראל ולא נגד ארצות-הברית, והתמקד כמעט כולו במדינות ערב ובריה"מ - וסוכני ריגול סובייטים, שנשפטו על עבירות ריגול, קיבלו עונשים פחותים והשתחררו לפניו. לזאת יש להוסיף את הסרבנות העיקשת של נשיאי ארה"ב, לדורותיהם, שסירבו להעניק חנינה.
מפרשת פולארד צריכים ללמוד כל הצדדים. ישראל, שנכנסה להרפתקה מביכה מבחינתה והתנהלה בחובבנות, תוך סיכון האינטרסים האסטרטגיים שלה עם ארה"ב; האמריקנים שהתנהלו בהיסטריה בשל יהודי אחד ונגררו להקצנות מיותרות שהוסיפו מתיחות; פולארד עצמו, שסביר להניח ובגילו המבוגר, כבר מבין את הטעויות שעשה בתור צעיר נלהב וחמום מח; ואזרחי ישראל - שבחסות נבחרי ציבור אשר ניסו להעלות את קרנם כ"פטריוטים" – נגררו למיתוגו של פולארד כמינימום גיבור לאומי שהגן על המולדת בגבעת התחמושת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו