יצאתי מהחום המהביל של באטנר, צפון קרוליינה, אל תוך כותלי בית הכלא הפדרלי, כדי לבקר את האסיר הנודע ביותר בכלא - אסיר מספר 09185-016. אחרי בדיקה ביטחונית קפדנית הובלתי לחדר מבודד נטול כל חלונות או גינונים, שם חיכה לי אדם חיוור.
25 שנה עקבתי אחרי סיפורו וייסוריו, ועכשיו, כשגריר ישראל בוושינגטון, פעלתי ללא הרף להביא לשחרורו. הוא קם מהכיסא, העניק לי חיבוק חם, ואף שזאת היתה הפעם הראשונה שנפגשנו, הרגשתי שהכרתי את ג'ונתן פולארד שנים.
הרקע שלנו היה מאוד דומה: החל מבית יהודי חם, לימודים באוניברסיטאות מובילות בארה"ב ועד התמסרות לרעיון הציוני. אבל ללא כל קשר לדמיון בינינו ולרגשות הציונים, שחרורו היה אחת המשימות העיקריות שלי בתור שגריר.
במהלך יותר מרבע מאה העיבה הפרשה על יחסי ישראל־ארה"ב, המשיכה לעורר חשד אמריקני (מופרך) כלפי הביון הישראלי והביאה את הקהילה היהודית האמריקנית לחשוש מפני טענות על נאמנות כפולה. המדינה קיבלה אחריות למעשיו של פולארד, התנצלה בפני הממשל והבטיחה לא לחזור על טעות זו שוב. אך לא הצליחה לשכנע את הממשל הנוכחי וקודמיו להביא לשחרורו. אפילו בקשתי שישתחרר לשעות ספורות לקבור את אביו נענתה בשלילה.
למרות זאת, ראש הממשלה בנימין נתניהו והנשיא לשעבר שמעון פרס העלו את בקשת שחרורו בכל שיחה עם הנשיא אובאמה, ואני הגשתי בקשה רשמית לבית הלבן לחון אותו מתוך מניעים הומניטריים.
לצערנו, המאמצים הללו נתקלו בהתנגדות עזה של הקהילה המודיעינית האמריקנית ושל מדינאים שראו בפולארד קלף מיקוח.
בשיחתי עם פולארד שוחחנו על המצב במזרח התיכון, אך הוא סיפר לי גם על ייסוריו, הפיזיים והנפשיים. נפרדתי ממנו בהבטחה שהמדינה תמשיך לפעול ללא הרף לשחרורו. זו היתה הפגישה הכי קשה שקיימתי בזמן תקופתי כשגריר.
סיימתי את תפקידי בתחושה שלא הצלחתי להחזירו הביתה. חלפו עוד חמש שנים, והנה סוף סוף הוא יוצא לחופשי. יש להודות למנהיגי ישראל, שלא הרפו מהבקשה, לפעילי פולארד, שהקדישו שנים רבות למשימה, וגם לנשיא אובאמה, שלא המליץ נגד שחרורו. ביום זה תקווה אני שג'ונתן יגשים את החלום שאני הגשמתי ויעלה למדינת ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו