השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת ויצא. זו אחת הפרשות הארוכות בתורה, לא פחות מ־148 פסוקים, כשבניגוד למקובל, כל הפסוקים כתובים ברצף, ללא הפסקה - גם אין אפשרות להבין את העלילה (את האירועים לפרטיהם), אלא בסופה.
הפרשה מתחילה בבריחת יעקב מארצו וממשפחתו, לאחר שלהוריו התברר כי אחיו הבכור, עשיו, מבקש להורגו. במהלך הבריחה הוא עובר במקום, המוכר היום כהר הבית, ושם, בחלומו, מתגלה אליו אלוקים. יעקב רואה סולם, שבו עולים ויורדים מלאכי האל, ואז השם ניצב עליו ואומר לו: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר־תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל־הָאֲדָמָה הַזֹּאת". פירוש: אלוקים מבטיח לשמור עליו בריא ושלם ושהוא עתיד לחזור לארץ.
למחרת, עקב אותו החלום, עושה יעקב את הדבר הבא: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם־יִהְיֶה אֱלֹקים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָֽתַן־לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּֽשׁ". הקורא וכל המפרשים עומדים משתוממים לנוכח הדברים, וכי יעלה על הדעת שיעקב יפקפק בקיום ההבטחה האלוקית, מייד לאחר שזה התגלה אליו. מדוע הטיל ספק? מדוע החליט לנדור?
ובכן, בניגוד למחשבה המקובלת, המאמין באלוקים אינו רשאי להסתמך על הבטחות אלה, ואינו רשאי להפחית את השתדלותו בגינן, כי אינו יודע מהי הדרך שבה ההבטחה תתגשם ומה חלקו במימושה.
הוא עשוי לקלקל במעשיו, לעכבה או להרע את תנאיה - משמע יעקב יחזור לארץ, אך עליו לעשות מאמץ כדי שהברכות יחולו על ראשו ובכך יימנעו ממנו סבל וייסורים. יעקב מבין זאת, אך במקום נשק או מזון הוא "מצטייד" בנדר, שטיבו ותרומתו אינם ברורים.
אנו רגילים לשני סוגי נדרים במקרא: הראשון, שאינו אהוב על חכמינו, הוא שאדם מטיל על עצמו איסורים שאינם כתובים בתורה, למשל, אי אכילת בשר או התנזרות מיין - מוסבר כי התורה הטילה מספיק איסורים על האדם, וכי אין צורך שיטיל על עצמו נוספים.
הנדר השני, מסוג אחר הוא, נקרא נדר בעת צרה. וכך, על הפסוק בפרשתנו, האומר: "וידר יעקב נדר לאמור", אומרים חכמי המדרש: "מהו לאמר?", כלומר, עם מי דיבר יעקב, הלוא היה לבדו? והתשובה: "לאמר לדורות כדי שיהיו נודרים בעת צרתן", משמע יעקב לימד את כל הדורות שבעת צרה נודרים.
מדוע? כי בשעת צער ומצוקה אנחנו מעמידים את מהות חיינו למבחן. אנו שואלים את עצמנו מהי משמעותם, לאן חיינו צועדים ומהי מגמתם. זו העת שבה נפש האדם פתוחה להקשיב לנושאים שבמרוצת החיים מוזנחים על ידיו ואין לו פנאי להתמסר אליהם. הנדר של יעקב הוא ביטוי להכרתו כי הוא חייב לכוון ולדייק את מעשיו ואת משמעותם.
יעקב מנסה לעשות סדר במחשבותיו, כי נראה שאחרי שגנב את הברכות מעשיו, מתוך שכנוע פנימי שהיה זה המעשה הנכון, התגנבה גם תחושה מסוימת של שמחה לאיד על מפלת אחיו. לכן, מבחינת יעקב, הגיע הזמן להפנים את משמעות מעשיו ואת משמעות קיומו. זו דרכו לבטא את ההכרה בכך כי ממנו עתיד לצמוח העם היהודי, שיפיץ את דברי האלוקים בעולם.
יעקב נמצא במסע של בריחה, שעלול להשכיח ממנו על מה ולמה הוא בורח, למה הוא קיים ומדוע היה צריך לקבל את הברכות. נדירת הנדר מכוונת אותו אל המקום הזה. אם יהיה אלוקים עימדי ויעזור לי בכל אשר אפנה - או אז אוכל באמת לשאת את בשורתה של היהדות בעולם בגאון.
הסיפור ההיסטורי של קיומנו כעם הוא עדות לקיום ההבטחה של יעקב. לא תמיד זה הלך בקלות, ממש כמו אצל יעקב. ההיסטוריה לא הקלה איתנו - פורענויות ופוגרומים, עד לשואה של הדור האחרון, ובכל זאת חזרנו לארצנו. לאורך הדרך הארוכה הזו היה חשש שנאבד את הכיוון, שלא נזכור מהיכן הכל התחיל ולאן זה אמור להוביל אותנו, אבל הנדר והמחויבות סייעו לנו להבין את הכיוון ואת המגמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו