באמצע אוקטובר הימם אותנו אבו מאזן, כשהכריז שישראל הוציאה להורג את הילד אחמד מנאסרה. באותם רגעים קיבל מנאסרה, המחבל מפסגת זאב, מעדן חלב בטעם תות ב"הדסה". הישראלים קיבלו בום לפנים. הוצאת דיבה מחוצפת, בתוך גל טרור, לנוכח אוזני העולם השותק. רציתי לכתוב אז, ולא כתבתי: את מה שאתם עוברים עכשיו, אנחנו המתנחלים עוברים כבר שנים. האיום הביטחוני, הפחד, המאמץ לשמור על שיגרה, ולצד אלו: העלילות עלינו שמשמשות מצע נוח לכל פופוליסט או שקרן.
תקשיבו לאבו מאזן, רציתי לכתוב אז, תיזכרו במה שסיפרו לכם על מתנחלים - על שקי הכסף שאנחנו מחביאים, עקירת זיתים המונית והתעללות בפלשתינים - ותתחילו לקרוא את הכל מחדש. ואז באה פאריס - והבבושקה נפתחת. היחס מתנחלים־ישראלים הוא היחס ישראל־העולם. טרור רצחני בעיר האורות ופתאום כולם מבינים. בסוף כולם יבינו.
זה לא שמחה לאיד, ולא "אמרנו לכם", אלא תנועת עדשה שמרחיבה את הפריים. בדיוק לפני שנה, בטבח המתפללים בהר נוף, הכותרת ב־CNN היתה "ארבעה ישראלים ושני פלשתינים הרוגים בירושלים". התקשורת הזרה התאדשה לפיגועים בישראל, כפי שהעיתונות הישראלית התאדשה לפיגועים מעבר לקו הירוק. עד שזה חוצה איזה קו דמיוני, ומותר כבר לבכות ולבעוט.
חוקי המשחק, וסליחה על הבוטות - "פאריס אסור, ישראל מותר" - הם מאותה משפחה של "תל אביב אסור, צומת תפוח מותר". כשדבורה גונן, אמו של דני גונן שנרצח ליד דולב, הגיעה למפגש עם תושבי דולב, היא שאלה אותם מה הם חשבו כששמעו שאירע פיגוע במעיין מתחת לבית שלהם.
"לא חשבתם שזה מישהו ממרכז הארץ, נכון? היה לכם ברור שזה מישהו מההתנחלויות, מה'משוגעים'. זה מה שמכניסים לנו לראש, ואפילו אתם מאמינים לזה, שזה לא נורמלי לטייל כאן. כשאנחנו נפנים שזאת הזכות שלנו להיות כאן, אף אחד לא יחשוב שזה משוגע להגיע לדולב".
בחזרה לחלק הפנימי של הבבושקה. משפחה שנוסעת לשבת חתן (שם קוד ישראלי), ועל אם הדרך נבלות סרוחות. צרורות ירי בלתי פוסקים. האב והבן נלקחו ביום אחד. אמבולנס של הסהר האדום לא מגיש אפילו חוסם עורקים. משפחה יהודית מתחבאת מתחת לספסלי המכונית המשפחתית והאמא, בקול שמתאמץ להישמע רגוע, קוראת בשמותיהם של הילדים, ילד־ילד, ושואלת מי בחיים.
ילדות בנות 6, 9 ו־12 מול מחבל שמכוון רובה אל ראשן, רגע אחרי שווידא הריגה באחיהן הבכור ורצח את אביהן, הן כבר מכווצות, עם הידיים על הראש, ורק מעצור בנשק מונע ממנו לטבוח גם בהן.
במונחים טהורים של חדשות, הטרור בפאריס הוא סיפור חדשותי גדול יותר. אבל שיקולים טהורים לא מעניינים אותי. אם אני עורכת תוכנית אקטואליה, יעקב ונתנאל ליטמן פותחים את התוכנית, כאמירה פשוטה: הם האחים שלי. נפשותיהם נלקחו בלב הארץ שלי.
הייתי עוסקת בדחיית החתונה של שרה תחיה. חוזרת אל משפחות שבהן נלקחו אב ובנו יחד (לפיד, פלמר). שואלת מה אומרים לתלמידי כיתה א' 2 שאיבדו את המחנך האהוב שלהם. איך מתמודדים בישיבה לצעירים במרכז הרב שבה למד נתנאל, ישיבה שיותר מ־30 מתלמידיה ומבוגריה נרצחו (האחרונים ברשימה נרצחו בתוך הישיבה). בודקת אם וכיצד נמשכת שיגרת החיים ביישובי הר חברון. אילו פתרונות מציעים בצה"ל למטווח הברווזים בכבישים.
אבל מדד הזעזוע הוא "האם יכולתי להיות שם", ורוב מי שעובד בעיתונות בישראל לא יכול לדמיין את עצמו במקום נועה ליטמן. הוא יכול לראות את עצמו באותה הופעה במועדון בפאריס, אבל אין תסריט שבו היה נוסע עם חמישה ילדים בכביש ליד עתניאל. הליטמנים, שמעולם לא פגשתי, הם המשפחה המורחבת שלי. גם אני אוהבת את פאריס, אבל כתיירת. עתניאל היא שלנו.
איפה בכלל נמצאת עתניאל? האם היא "מדרום לחברון" כפי שדווח, או "מצפון לבאר שבע", העיר העברית הקרובה ביותר? שמות מקומות מייצרים תודעה, ריבונות, בעלות, שייכות. לא סתם שינו הרומאים את שמה של ירושלים לאיליה קפיטולינה. בגל הטרור, כשאמרו שיהודי נדקר בשער שכם, חשבתי על המוטיבציה שתהיה לשוטר לסכן את חייו בשער שכם; ראוי היה לדווח שיהודי נדקר בדרך לכותל. זוהי אמת גיאוגרפית ואמת נפשית. היהודים שנדקרו שם אכן היו בדרך לכותל. מהומות בשועפט הן לא "מדרום לרמאללה" אלא "בצפון ירושלים". ובקבוק התבערה שממנו נפצעה הילדה איילה שפירא הושלך ממזרח לכפר סבא. כן, זוהי העיר הקרובה ביותר.
מורה בתיכון בקריות כתבה לי שהשבוע שוחחה עם תלמידיה על הפיגוע, כשברקע דאגה להקרין את מפת האזור. התלמידים "נסעו" עם תוכנת ווייז מירושלים למיתר וגילו בדרך יישובים עבריים שלא שמעו על קיומם. "זה לא העניין הטכני של ידיעת הארץ כמו לקרב אליהם את האירועים", כתבה לי אותה מורה, "עתניאל הרבה יותר קרובה אלינו מאשר פאריס".
להמשיך את החיים
בכיתה של נתנאל ליטמן הי"ד יש ארבעה אחים שכולים. ליד הכיסא הריק של נתנאל יושבים אח של יוחאי ליפשיץ, אח של יונתן אלדר, אח של יונדב הירשפלד ואח של שגב פניאל אביחיל. ארבעתם שכלו את אחיהם בפיגוע הירי בישיבה שבה הם לומדים. עכשיו נפער להם עוד בור בלב.
במוצאי השבת שעברה התכנסו התלמידים בבית המדרש ושרו שירי אמונה. את האורות לא הדליקו. ראש הישיבה הרב ירחמיאל וייס ראה את תלמידיו יושבים בחשיכה, והדליק את האור. "מספיק כואב לנו גם בלי החושך", הסביר, "לא צריך להעמיק את הכאב יותר ממה שהוא. ביהדות יש מנהגי אבלות למכביר. להוסיף חושך זו תוספת מיותרת שאינה יהודית".
"האובדן חזק. אנחנו מאוד קרובים, כואבים", אמר לי הרב וייס, "מרגישים את החסר הממשי אצל תלמידים שנפגשים עם הטוטאליות של המוות, את התדהמה מול האכזריות של שליפת אדם חי מתוך ארצות החיים. התפקיד שלנו כמחנכים זה לעזור להם לצאת מהחרדה ולמצוא כוחות חיים. חכמים אמרו שאסור לבכות על המת יותר מדי. בתורה יש איסור על מבעי אבל מוגזמים, 'לא תתגודדו ולא תשימו קורחה בין עיניכם למת'. אנחנו אבלים, אבל גם יודעים שיעקב ונתנאל ממשיכים את חייהם באיזשהו מקום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו