אף שבימים האחרונים החלה שוב לנשב בוושינגטון רוח קרירה כלפי ישראל, העובדה שרה"מ נתניהו הצהיר על תמיכתו המפורשת בפתרון שתי המדינות (ובה בשעה נמנע מביקורת נוספת על הסכם הגרעין) הפיגה את המתח בינו לבין הנשיא אובאמה והעלתה את הפיסגה שלשום על נתיב ענייני ומעשי. גם אם לא היתה זו ראשיתה של ידידות מופלאה, איפשרה יוזמה זו להעתיק את מוקד הדיון לסוגיות שאינן רוויות מתח וטעונות משקעים, המשקפות במידה רבה את סדר היום הביטחוני של ישראל.
על רקע רצף משברים שליוו את הפגישות בין נתניהו לבין אובאמה ושהעלו את מפלס החשדנות בין השניים, הוציאה הכרזתו של רה"מ - כי הוא מחויב למסכת העקרונות שעמדו ביסודו של "נאום בר־אילן" - את העוקץ מסלע המחלוקת המרכזי, שנותר עדיין על סדר היום לאחר שהסכם הגרעין עם איראן הפך לעובדה מוגמרת. כך נסללה הדרך עבור הצדדים להפנות, באווירה נינוחה, את הזרקור אל עבר סוגיית היקפה ומרכיביה של חבילת הסיוע וההטבות הביטחוניות לישראל.
ההחלטה על הקמתם של צוותי עבודה משותפים, שיגבשו בחודשים הקרובים מזכר הבנות לסיוע ביטחוני לעשור נוסף, מעידה על אופיו הענייני והחיובי של השיח בציר וושינגטון־ירושלים. אותם דברים אמורים גם לגבי הדיון שהתקיים במכלול רחב של נושאי ביטחון אזוריים, המחייבים את שדרוגה של רמת הסיוע לישראל גם בטווח הקצר. זאת לנוכח איום הטרור האורב לה כעת מכל עבר בעיצומו של גל ההקצנה האלים, הפוקד נדבכים מרכזיים של הסביבה המזרח־תיכונית.
וכך, לאחר שהמכלול הפלשתיני עתיר המורכבות והחיכוך נדחק לשולי הבמה, ולאחר שגם בחזית האיראנית הועתק מרכז כובדו של הדיאלוג מעצם טיבו של הסכם הגרעין לשאלות של בקרה ופיקוח, נפתח חלון של הזדמנות לשיקומם של "היחסים המיוחדים" במהלך השנה הקרובה. זאת גם אם לא צפויים להיווצר "תנאים של חיבה" בין אובאמה לנתניהו. תסריט אופטימי זה באשר לעתידה של השותפות האמריקנית־ישראלית משקף גם את העובדה שהמערכת הפוליטית בארה"ב הולכת ומתכנסת עתה יותר ויותר סביב המירוץ לבית הלבן, העתיד להעסיק אותה עד למועד ההכרעה ב־8 בנובמבר 2016.
במצב דברים זה, ועל רקע העובדה שהנשיא ה־44 עומד לאבד בקרוב חלק נכבד ממנופי העוצמה וההשפעה שלו ולהפוך לברווז צולע, אך טבעי הוא שאובאמה - בייחוד לאור דבריו המפויסים של נתניהו ונכונותו העקרונית לאמץ לחיקו פעם נוספת את מתווה שתי המדינות - החליט לנטוש את מסלול העימות עם ישראל. מאחר שבכל מקרה ההיתכנות של תהליך מדיני בחזית הפלשתינית היא אפסית כעת, בחר, אפוא, הבית הלבן לנקוט דפוס פעולה פרגמטי של מזעור נזקים וצמצום החיכוך עם בעלת הברית הישראלית.
התוצאה מהערכת מצב ריאליסטית ומפוכחת זו היתה פיסגה נטולת מתח (גם אם נעדרת חמימות מיוחדת), העתידה להבטיח לישראל בחודשים הקרובים לא רק שקט תעשייתי, אלא גם שדרוג במעמדה האסטרטגי כבעלת ברית מרכזית אל מול האתגרים האזוריים. לא נותר אלא להמתין ולצפות אם אכן יתממש תסריט זה, המבוסס על היגיון מדיני ופוליטי והמנותק ממשקעי העבר.
