סיפורו העגום של בית הכנסת איילת השחר החל לפני כ־20 שנה. גבעת זאב, יישוב הנמצא בצפון־מערב ירושלים, מנה כמה מאות משפחות מסורתיות ודתיות. קבוצת תושבים החליטה להקים בית כנסת נוסף ביישוב שהלך והתרחב, והקרקע שאותרה בשיפולי הגבעה היתה בבעלותו של ראבה אללטיף מהכפר ג'יב הסמוך. לטענת מקימי בית הכנסת, הם רכשו מאללטיף את הקרקע ב־1991 בסכום של 67 אלף שקלים.
ב־1998 החלה בניית בית הכנסת, שנחנך שנתיים לאחר מכן. כעבור שמונה שנים שקטות עתרו אנשי עמותת יש דין עם אללטיף לבג"ץ וטענו כי האדמה שעליה בנוי בית הכנסת נגזלה מבעליה. בג"ץ דחה את העתירה, התיק נסגר, אולם יש דין הגישו ערר, והמשטרה פתחה שוב בחקירה וגילתה כי מופיעה אותה חתימה גם בשם הרוכש וגם בשם המוכר. גילוי זה החזיר את העותרים לבג"ץ, וזה הורה בשנת 2014 להרוס את בית הכנסת.
המתפללים ניסו לרכוש את הקרקע בשנית מבעליה, אך ראבה אללטיף מת באותה שנה ויורשיו סירבו למכור, אולי בשל לחץ שהופעל עליהם, וצו בית המשפט נותר על כנו.
גם אם מזווית משפטית הכרעת בג"ץ צודקת, הרי מדובר בעתירה שנובעת מרצון עז לראות את בית הכנסת נהרס. הקרקע תישאר אדמת טרשים, שכן היא נמצאת בשטח השיפוט של מינהל מקרקעי ישראל ובתוך גדר המערכת של גבעת זאב. אללטיף לא יוכל לעבד אותה או לבנות עליה לעולם. אבל הדחף של עמותת יש דין לראות את בית הכנסת הרוס גבר על הרצון להחזיר "אדמה גזולה" לבעליה.
היה יכול ביהמ"ש הנכבד להורות על רכישה מחודשת של הקרקע, הליך שהמתפללים ניסו להוביל, להורות על העברת כסף בשווי הנכס ליורשיו של אללטיף, לחייב את המתפללים בהוצאות משפט, בקנס, בריבית ובהצמדה, להותיר את בית הכנסת על כנו ולסיים את הפרשה כשכולם מרוצים, אולם העמותה, שעודדה וליוותה את העתירה, דרשה שוב ושוב "הריסה". הגם שהאדמה תצמיח קוצים ודרדרים ולא יעשה בה כל שימוש, אקט ה"הריסה" חייב להתבצע.
ליבי יוצא אליכם, מתפללי בית הכנסת היקרים. התחברתם למקום הקדוש שהקמתם, שמותיהם של הוריכם ויקיריכם חקוקים על אבניו, בניתם את קירותיו, נשקתם את ספרי התורה וארון הקודש מדי יום, שם חגגתם את בר המצווה וברית המילה, בין כתליו בקע קולו של השופר בראש השנה, ודמעותיכם זלגו על סידור התפילה. וכשבולדוזר יעלה על מפעל חייכם, ליבו של עם ישראל יהיה עימכם. הרס מיותר, כאן במדינת היהודים בית כנסת נהרס משל היה בית מחבל.
ואולם, לקול הבכי והיבבה, זעקות השבר של זקנים ובכי חרישי מעזרת הנשים, אל נא נשכח, אנשים אחים אנחנו! אותו ספר התורה שיוצא בפעם האחרונה מההיכל הוא שלימדנו כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אלימות אינה באה בחשבון. את אנרגיות הכאב וההרס נפנה יחד לתקווה ולבנייה, ובתוך ימים אחדים יקום בסמוך בית כנסת חדש, שיתנוסס בגאון ויהיה גלעד לאחיו הבכור שנפל. גם כשאין דין, יש דיין.
הכותב הוא מגיש המהדורה המרכזית בתחנת הרדיו החרדית "קול חי"
