הסימון ומשמעותו

הסכם ההתאגדות בין האיחוד האירופי לישראל, שנחתם במהלך 1995, בעקבות הסכם אוסלו והסכם השלום עם ירדן, ואשר נכנס לתוקף בשנת 2000, העניק לישראל יתרונות משמעותיים מאוד, והפך אותה לכמעט־חברה באיחוד האירופי. היתרונות החשובים ביותר קשורים בהסכמי הסחר, ובאופן מיוחד לכך שישראל זכתה למעמד שפוטר אותה ממגבלות במכסת המוצרים שהיא רשאית לייצא לאירופה.

כאשר נחתם ההסכם (שאושרר על ידי הכנסת מייד לאחר רצח רבין, ב־20 בנובמבר 1995), היתה הבנה שהסכם הקבע הישראלי־פלשתיני ייחתם עד מאי 1999, כמוסכם בין הצדדים, וגם כאשר נכנס הסכם ההתאגדות לתוקף, התקיימה הערכה כללית כי מדובר בהסכם שלום מעבר לפינה. 

עניין המוצרים מן השטחים הועלה בשיחות, אך לא היה עניין מרכזי בכלל, הן משום שהיה מדובר בהיקף כלכלי זניח והן משום שהערכת העולם היתה כי אותם שטחים שיסופחו לישראל ייהנו מאותם יתרונות שמהם נהנים מפעלים בריבונות ישראלית, ואלה שלא יסופחו יהיו חלק מהמדינה הפלשתינית שתוקם.

כשהתברר שהאזור אינו מתקרב להסכם שלום, היה צורך להסדיר את שאלת המוצרים מההתנחלויות, וברור היה שהאיחוד האירופי לא יסכים להעניק להן את היתרונות שמעניק הסכם ההתאגדות (חלק מן השטחים אף לא סופח לישראל, והחלק שסופח  - מזרח ירושלים ורמת הגולן - לא הוכר כישראלי על ידי שום מדינה בעולם).

הדיונים בין הצדדים היו קשים, משום שב־2003 ממשלת הליכוד חששה כי הסכמתה להפריד בין ההטבות הניתנות למוצרים מישראל לבין אלו הניתנות למוצרים מן השטחים תיצור תקדים, ותיתפס כהכרה ישראלית בכך שהשטחים הם "חוץ לארץ". אלא שהחלופה להסכמה שכזו היתה ויתור על ההטבות למדינה כולה, ואילו ערך ההטבות למוצרים שהגיעו מהשטחים נחשב אז לשולי. 

ישראל נענתה לדרישה האירופית, וניתן "אפיון גיאוגרפי" למוצרים מן השטחים. הללו לא נחשבו על ידי אירופה כישראליים, והיה צורך לשלם מכס על מה שיובא מהם; הממשלה, מצידה, משלמת מאז, בכל שנה, עשרות מיליוני שקלים כפיצוי ליצרנים מן השטחים על הוצאות המכס שלהם, כך שהם אינם חשים במניעת ההטבה.

אלא שמדינות רבות באירופה דרשו כי המוצרים מן ההתנחלויות גם יסומנו, כך שהלקוחות בסופרמרקטים בארצותיהם יידעו כי סחורה מסוימת יוצרה בישראל ואחרת - בשטחים. אחת הטענות היתה שהלקוחות מוטעים על ידי כך שעל חלק מהמוצרים מן השטחים נכתב כי הם מיוצרים בישראל, ועל חלקם - כי הם מיוצרים בנמל התעופה בן־גוריון, ובכך מונעים מהלקוחות את הזכות לא לרכוש מוצרים שהגיעו מעבר לקו הירוק. 

עוד נאמר לגורמים הישראליים כי אם לא יהיה ברור ללקוחות שמדובר במוצרים מן השטחים, הם יחרימו את כל המוצרים הישראליים, כדי שלא יטעו אותם (בלוקסמבורג, למשל, החליטה רשת "קקטוס" להחרים את כל התוצרת הישראלית משום שהמוצרים מן השטחים לא סומנו כך). 

סימון המוצרים נדרש, אם כן, לא רק כדי להזהיר את מי שאינו רוצה בכך כי מדובר במוצרים שיוצרו בשטחים, אלא גם כדי למנוע התנזרות מלאה ממוצרים ישראליים. חלק ממדינות אירופה (כגון בריטניה) כבר הנהיגו את חובת הסימון באופן עצמאי, בלי להמתין להחלטות אירופיות קולקטיביות, וכמה מפעלים מן השטחים הקדימו תרופה למכה הפוטנציאלית וכבר העבירו את פעילותם אל תוך ישראל של הקו הירוק, וענף מוצרי החלב בשטחים החליט כבר לפני יותר משנה לא לייצא לאירופה בכלל.

 

לצאת מהבועה

הפרלמנט האירופי החליט ב־10 בספטמבר השנה, ברוב של 525 מול 70, על חובת סימון המוצרים מעבר לקו הירוק, והורה לנציבות האירופית להכין, לצורך זה, את כל ההנחיות הנדרשות. ההנחיות יתפרסמו בימים הקרובים, וגם אם תנסה ישראל להיאבק בהן, סביר להניח שהסיכוי למנוע זאת יהיה קטן. 

הוא יהיה קטן עוד יותר אם ראשי החץ של המאבק הזה יהיו פוליטיקאים פונדמנטליסטים, שיסבירו לראשי אירופה כי קיבלנו את השטחים מגורם מטפיזי, וכי איש אינו רשאי לדרוש מאיתנו שנוותר עליהם אי פעם בעתיד. גם נימוקי השואה על כך שמי שמסמן מוצרים יסמן מחר יהודים, אין להם סיכוי להתקבל.

שרת המשפטים, איילת שקד, רמזה שישראל תגיב על סימון המוצרים באמצעות כוחה הצרכני, אבל צריך לזכור, הסחר בינינו לבין אירופה גדול מאוד עבורנו ומשני עבור אירופה. זהו איום של "העכבר ששאג", מה גם שישראל כבר הסכימה, כדי להבטיח את הטבות המכס, להפריד בין ישראל המוכרת ככזו על ידי העולם לבין השטחים שמעבר לקו הירוק.

תמיד יהיו כאלה שיציעו להקים עוד התנחלויות כדי להעניש את אירופה, את העולם ואת הפלשתינים, ולהוכיח כי איננו מוכנים להשלים עם ההבחנה בין ישראל לבין השטחים. ספק גדול אם ממשלת נתניהו, אשר על פי עדותה שלה כמעט אינה בונה יותר בשטחים, תחליט על מהלך סרק שכזה בניגוד להבנותיה עם הממשל האמריקני.

מה אפשר לעשות? להבין שיש עולם בסביבה, וישראל אינה, חלילה, צפון קוריאה מצד אחד, וגם לא רוסיה מצד שני. כלומר, אנחנו תלויים בארה"ב ובאירופה וחייבים לקבל עלינו דרישות מסוימות, גם אם הן נראות - בעיני חלקנו - כבלתי צודקות. מצד שני, איננו מעצמה המסוגלת להכיל סנקנציות, תוך פגיעה לא דרמטית במשק שלנו. העולם מבקש לאותת לנו כי אין דבר כזה כיבוש חינם, כי יש מחיר כלכלי לכך שישראל חיה בבועה שלה, עם בית משפט עליון אשר אינו מונע ממנה את ההתיישבות בשטחים ואת הפעילות הכלכלית הנעשית בהם ואת השימוש במשאבי הטבע שלהם. 

לנו יש סיבות טובות משלנו לחלק את הארץ, והחשובה בהן היא הצורך למנוע מצב שבו מיעוט של יהודים ימצא עצמו, בעוד שנים מעטות מאוד, שולט ברוב פלשתיני. את העולם זה מעניין פחות. הוא מתעניין יותר בזכות ההגדרה העצמית של הפלשתינים. כדאי להבין ולהטמיע את ההבנה שלא נוכל להישאר בשטחים, וכי ככל שנקדים במאמץ להגיע להסדר, יהיה התשלום על כך נמוך יותר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו