הרדיקלים האיסלאמים מתריסים כלפי הישראלים תאבי החיים כי "אנו אוהבים את המוות יותר מאשר אתם אוהבים את החיים". יחסם של היהודים לחיים כערך עליון מצטייר בחברה הפלשתינית כפחדנות וכחולשה, וכמתכון עתידי לתבוסתם. יתר על כן, התעניינותם של היהודים בגופות חלליהם והרצון לקוברם בקבר ישראל הצטיירו בעיניהם כפתח לסחטנות.
כנגד גישת היהודים לחיים כערך עליון, מתחנכת החברה הפלשתינית על תרבות של מוות. לפי ערכיה צריך אלוהים שהמאמין ימות למענו כביטוי אולטימטיבי של נאמנותו והקרבתו הטוטאלית לאל הנזקק. גישה זו מצטיירת כשריד לעבודת אלילים פגאנית, הקושרת רחמי שמיים והצלחה בהקרבת קורבנות אדם ובה לחיים אין ערך, וממילא אין ערך גם לגופות המתים.
ואכן, מזווית ראייתם ההלכתית של האחים המוסלמים, חמאס, אש"ף, דאעש, התנועה האיסלאמית ושאר ארגוני הטרור האיסלאמיים והפלשתיניים, משמש ה"שאהיד" תחמושת מתכלה במסע לחיסול היריב. מדובר בהקטנת מספר "אויבי האלוהים" (היהודים), הפחדת הנותרים והברחתם. אמנם ה"שאהיד" כבר לא ייהנה מכל זה בעולמנו, אך הוא יזדווג בהילולת חשק נצחית עם בתולות גן עדן. כך קרה בחברון, שעה שהורי הרוצחים שחוסלו זיווגו את בניהם ה"שאהידים" בטקס הלוויה.
חברה עדרית זו מתייחסת בעוינות לכל מחשבה קוראת תיגר של הפרט על דעת הקולקטיב. דעת ההמון מתגבשת על ידי הסתת השייח' שבמסגד, הקריין שבתחנת השידור, סכינאי דאעש שמאחורי המקלדת או המנהיג התועמלן שבכיכר. בתרבות זו של "מוות למען האל" בני האדם נועדו לשימוש חד־פעמי ואין טוב מטקסי לוויה מתלהמים כדי לגייס את רוצחי המחר. לא כבוד המת הניע את הפלשתינים ללוויות, אלא גיוס רוצחי המחר.
שולחי המחבלים המתאבדים מעולם לא התייחסו ברצינות לשרידי המחבלים שהתפוצצו ורצחו והפכו לדומן באשפת רחובותינו. אם חייהם אינם שווים, גופם המת משול ודאי לקליפת השום. אמנם דת האיסלאם מצווה על הלכות טהרה, כבוד המת וקבורתו, אך במציאות הזוועה נוראה. על מסכי הטלוויזיה מוצגות גופות מרוטשות ומרקיבות המפוזרות באין קבר במזרח התיכון. לאורך שנות הקונפליקט הישראלי־פלשתיני נקברו בעמק הירדן המוני טרוריסטים פלשתינים שחוסלו במהלך אירועי טרור, ונותרו שם עד לאחרונה, כמעט באין דורש. האם השתנו הפלשתינים והחלו לכבד את מתיהם?
פלשתינים ואנשי חיזבאללה כאחד התקשו להאמין שהיהודים ימירו מחבלים חיים בגופות חיילים. רוצחים אלה למדו על אודות ערך חללינו והבאתם לקבר ישראל - ערך שהיה זר לחברתם מקדשת המוות. עתה אוחזים בכירי חמאס בלהט נקרופילי בשרידי גופותיהם של שני חיילי צה"ל ממבצע צוק איתן ומסרבים להחזירם. במקביל תובעים הפלשתינים, אבירי המוסר הכפול, כי ישראל תחזיר לידיהם את גופות הסכינאים שחוסלו שעה שניסו לרצוח יהודים עוברי אורח, בטענה כי "אנו זרענו בידיהם סכינים".
האם החלו הפלשתינים לכבד את מתיהם כדרך שבה אנו מכבדים את חללינו? בל נשלה עצמנו. האמת היא שלוויות של "שאהידים" נועדו לשלהב, להסית ולהניע גל רוצחים נוסף. במסגרת תרבות המוות הפלשתינית מנצלים המסיתים את הלוויות הללו כמזבח לריטואל הפגאני הפלשתיני לגיוס ולהקרבת קורבנות האדם.
חרף העובדה שהרשות הפלשתינית, בחולשתה, אינה יכולה לחלץ מחמאס את גופות חיילינו תמורת גופות הסכינאים הטרוריסטים הפלשתינים, מסרו הישראלים את גוויות הרוצחים לידיה בניסיון להעצימה כ"פרטנר" בשטח, בכפוף להסדרים (שלא קוימו במלואם) שנועדו להגביל את ריטואל המוות. דומה כי היום שבו תאהב האם הפלשתינית את בנה יותר משהיא שונאת יהודים עוד רחוק. ברם, אולי כפי שלמדו מהישראלים את ערך גופות מתיהם, ילמדו מאיתנו הפלשתינים תאבי המוות גם את ערך החיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו