השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת וירא. האירוע המוכר ביותר מתוך הפרשה הוא ללא ספק עקידת יצחק בהר המוריה, סיפור המלווה את תולדות עמנו מאז ועד היום. אברהם, אחרי שנים רבות של עקרות של רעייתו האהובה, שרה, זוכה להיפקד בבן. הוא בן מאה, היא בת תשעים. ואז, בלי התרעה מוקדמת, מצווה האלוקים את אברהם: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, והעלהו לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך".
קשה שלא להבחין בתיאור המאוד מפורט של דמותו של המועמד להיות נעקד, יצחק. הרי היה אפשר לוותר על כל ההקדמות ולומר "קח את יצחק", לא היינו חסרים דבר. מה צורך יש להוסיף את התיאורים: בנך,יחידך וכולי. יש מרבותינו שביקשו לייצר כעין סוג של דיאלוג המתחבא בין המילים של הפסוק.
אלוקים אומר לאברהם לקחת את הבן, ואברהם משיב לו כי יש לו שניים: יצחק וישמעאל. האלוקים ממשיך ואומר שהוא רוצה דווקא את זה שהוא היחיד, ועל כך אברהם משיב לו כי כל אחד מהם הוא יחיד לאמו. אלוקים ממשיך לומר לו כי הוא דורש להקריב את הבן האהוב על אברהם, ועל כך הוא נענה כי שניהם אהובים. ואז כביכול אין ברירה לאלוקים אלא לנקוב בשם המפורש של יצחק.
האם לא היה פשוט יותר להגיד את השם יצחק מהרגע הראשון, בלי לחוד חידות? הפרשנים מעלים אפשרויות שונות לפשר הסגנון המיוחד. יש מהם שביקשו להדגיש את העובדה שהמקרא רוצה שאנחנו הקוראים נטמיע בתוכנו את גודל ההקרבה שאליה נדרש אברהם.
לעומתם מציע רש"י פרשנות שונה לגמרי: "ולמה לא גילה לו מתחילה? שלא לערבבו פתאום ותזוח דעתו עליו ותטרף". לו היו אומרים את השם יצחק, אברהם היה נכנס לערפול חושים ומתעלף במקום או אולי חמור מכך - הוא היה משתגע. היה צורך לומר זאת לאט לאט, להכין אותו לנדרש ממנו.
לא פעם אנו שומעים על אנשים שבבואם להידרש להקרבה מסוימת, הם שותים לשוכרה או צורכים סמים על מנת לקחת מהם את שיקול דעתם ולהכניסם לאיזושהי אקסטזה דתית הזויה - ואז לבצע מעשים נוראיים של הרג והתאבדות. המקרא רוצה להדגיש כי כאן מדובר בדבר הפוך לגמרי.
• • •
מדוע אין אלוקים מצווה על אברהם לעקוד את בנו מייד ובו במקום? מדוע הוא משהה את העקידה לשלושה ימים ומגלה את המקום שבו היא תיערך רק בסופו של התהליך? על מנת לתת לאברהם את כל הזמן שבעולם לשקול את המעשה שהוא עומד לבצע. לא מדובר בהתלהמות דתית כתוצאה מהתלהבות חד־פעמית. יש לו שלושה ימים לחזור בו, בכל מיני נימוקים.
בכוונת מכוון מעניק לו האלוקים זמן ואינו מספר לו את המקום שבו יקריב את הבן, כדי לבטא את העובדה שאין כל מעלה למקום זולת הגשמת רצון האלוקים דרך העקידה במקום זה. הדגשת המקרא את הקשיים האנושיים של אברהם לבצע את רצון האלוקים, לצד תיאור משך הזמן הנדרש כדי להגיע אל המקום, מבטיחים כי מדובר כאן בתהליך רציני של שיקול דעת.
נדמה שבשיח בין אנשי אמונה לאנשי ההיגיון, נראה כי המאמין חסר הגיוון, פעולותיו נטועות בעולם שבו אין שיקול דעת. ייתכן שיש אנשי אמונה שכך הם תופסים את עולמם, כשולל כל עולם של שכל ויושרה פנימיים. לא כך תיאורו של אברהם. מדובר באדם היודע להילחם על הצלת אנשי סדום כמו על אירוחם של שלושה עובדי עבודה זרה בביתו.
הוא יודע להילחם עם מלכים ורוזנים, להציל את אחיינו משביים ובה בעת נלחם עם רועי לוט על זכות הכנענים לרעות באדמותיהם. זה אותו אברהם שמקבל הכרעה בשכל ובקור רוח, גם על המעשה הקשה מכל - מעשה העקידה.
תולדות עמנו מכילות בתוכן גם את הצורך לעקוד ולהיעקד, לא בפזיזות ובחום מזג, אלא בשכל ובמחשבה צרופים. שבת שלום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו