מנותקים מהעם

מחדל החשמל השבוע גירד כמה שכבות מעל לוחות האם. תכף ניגע במונופול ובסוציאליזם שהשמאל מטפח. לפני כן, זו היתה דוגמה מרהיבה למסננת ממורכזת־הפופיק של העיתונות בישראל. ניתוקם מחשמל של רבבות באזור השרון, במזג אוויר נוח יחסית, היה רעידת אדמה ציבורית. המחדל הוא מחדל, אין ספק. השאלה היא מה היה קורה אם המחדל הזה היה מתרחש בצפת, למשל. האם היו מסירים את סכי העיניים המונעים מהסוס להביט לצדדים?

איור: בת אל חורין

בחורף 2013 נותקו מחשמל כרבע מיליון ישראלים(!) למשך יממה עד ארבע יממות. זה לא קרה ברעננה אלא בירושלים, ברמת הגולן, בשומרון, בפרוזדור ירושלים, בהר חברון, בצפת, במרום הגליל ובגוש עציון. אלפים נותרו בלי חשמל גם לאחר 72 השעות הראשונות, וניתנה להם המלצה לעזוב את הבית עקב היעדר צפי קרוב להחזרת זרם החשמל. בחוץ שרר כפור, והמעלות צנחו אל מתחת לאפס (בגולן ובשומרון: 13 מעלות מתחת לאפס). שלג חסם את הדלתות. מערכת אספקת המים נותקה כמעט לחלוטין, הן בגלל קפיאת המים בצינורות והן בגלל הפסקת פעילות המשאבות. במקומות רבים קרסה גם מערכת הטלפון הקווי בעקבות קריעת קווי טלפון עיליים. האנטנות הסלולריות, שנשענות על תשתיות החשמל, הפסיקו לעבוד. גם במקרי חירום לא היה אפשר להזעיק עזרה. השלג שקבר את ירושלים וסביבותיה לא נמס ימים רבים, ואספקה לא הגיעה אל הצרכניות המקומיות. 

לאדם פרטי לא היתה כל דרך להיחלץ מאסון הטבע, כי כל הכבישים היו חסומים. רק אחרי היממה המחרידה הראשונה נכנסו נגמ"שי צה"ל לתמונה ופינו חלק מהכבישים. יולדות פונו במסוקים צבאיים. עשרות תינוקות, קשישים וחולים לקו בהיפותרמיה. משפחה בת שבע נפשות, שחיממה את הקרוואן הקפוא באמצעות הכיריים, פונתה לבית חולים עקב הרעלת גז. ילד בן ארבע מעלי נותק ממכונת החמצן לאחר שגם בלוני החמצן הרזרביים אזלו; אחותו צעדה במשך חצי שעה בשלג כדי להזעיק עזרה, כי הטלפונים לא פעלו. זה לא קרה לפני חמישים שנה, אלא לפני שנתיים. אתם זוכרים פרומיל מהסיקור הדרמטי שאפף אותנו השבוע?

ועכשיו למונופול החשמל. יצא לי לדפדף בדו"ח המרתק והנרחב של פורום קהלת לגבי הכלכלה הישראלית. מתברר שמספר שעות העבודה בישראל הוא מהגבוהים במערב, אבל הפריון לשעת עבודה נמוך מאוד ביחס למדינות ה־OECD. הנתונים חד־משמעיים. אנשים באים לעבודה, אבל לא מתפקדים. יש רק הסבר אחד לתופעה הזאת: הוועדים. כשמנהל לא יכול לפטר עובדים, לעיתים אפילו לא להעביר עובדים ממחלקה למחלקה כדי לשפר את יעילותם, כשהוא מנוע משינויים ארגוניים של התייעלות, וכשאין חרב פיטורין מונפת מעל עובד שלא מנפק שום תוצרת - אז אנשים באים לעבודה, ולא עובדים.

אולי העובדה שרבים ממצביעי מפלגות השמאל נותקו השבוע מהזרם תפסיק את התמיכה הקבועה של העבודה ומרצ בוועדים הגדולים? אולי תעורר בהם מחשבות לגבי הפרטת המונופולים המסואבים? הכוונות טובות (ועד חזק תומך בעובד החלש), אבל עם כוונות טובות לא מדליקים נורת חשמל. בשוך סופת השלגים של 2013 כתבה ח"כ מיכל רוזין את הטקסט המדהים הבא: "דמיינו את התרחיש הבא. הסופה מכה שוב. שתי דירות בירושלים. בראשונה קשישה שקופאת מקור בחושך, ובשנייה קשישה שהאור וההסקה בדירתה תוקנו בתוך שעה - כיוון שכל אחת התחברה לחברת חשמל פרטית אחרת. זה תרחיש האימים שהממשלה מנסה לקדם עם התוכנית להפרטת החשמל... החשמל הוא של כולנו. אם כבר יושבים בחושך, אז לפחות ביחד". אחרי השבוע הזה, זהו היגיון קומוניסטי שקשה להבין.

 

מסיתים - אבל לא נגד רבין 

לא אסלח לכם שהפכתם עבורי את יום הזיכרון לרצח רבין ליום שבו אני מסתתרת מפני רודפיי. הסתיו בישראל הוא פסטיבל שנאה נגד הימין ש"לא למד כלום". מה זה לא למד כלום? לא מסכים שרבין צדק. לא רוצה אוסלו. 

המשיחיים משוכנעים שב־1995 לא נרצח אדם וראש ממשלה אלא התקווה, השלום, גן העדן. שמעתי השבוע את יו"ר מועצת התלמידים באחת מערי המישור, נער בן 17, אומר על יגאל עמיר "הרוצח ששינה את גורלנו". יש אנשים שבאמת מאמינים שגורלם, גורל בניהם ובני־בניהם השתנה בגלל הרצח. נניח להם. האם ברצח הפוליטי הנורא ההוא נרצחה גם הדמוקרטיה, כמו שאוהבים לומר? בארה"ב נרצחו ארבעה נשיאים והיו ניסיונות התנקשות בכל נשיא מכהן כמעט, ועדיין זו דמוקרטיה חזקה. מה כן רוצח דמוקרטיות? סתימת פיות. את גדולי הדמוקרטים צריך ללמד שמותר להביע ביקורת חריפה מימין (ומשמאל!) ושלא כל טענה נגד דרכו של רבין היא תמיכה ברצח. מותר לבקר את העובדה שלחץ את ידיו המגואלות בדם של ערפאת ומסר נשק לרוצחים. זה לא הופך אותי לשותפה לרצח.

זה נכון שכבר עשרים שנה מסיתים. לא נגד רבין (הוא לא פה, והסכמי אוסלו א' ו־ב' היו חתומים בזמן הרצח) - אלא נגד המתנחלים. גיוס תמיכה לשמאל באמצעות המאמץ להוכיח שכולנו מטורפים אלימים הוא סכסכנות ירודה. קחו לדוגמה את דין רודף המפורסם. המקום שבו הוזכר היה מכתב רבנים יחיד, שמסקנתו שיש חובה הלכתית להעמיד למשפט ציבורי את הממשלה שמפקירה חיי יהודים ("בבית דין צדק או בבית משפט חילוני"), אך אסור לבצע שום מעשה על דעת עצמך ויש להתפלל לשלומה של מלכות. לאחר עיון של בכירי המשפטנים התברר שאין במכתב הסתה לרצח או עילה לכתב אישום, והרבנים לא הועמדו לדין.

אני זוכרת את האוטובוס הירושלמי שבו נסעתי אחרי שהודיעו על היריות בכיכר - ידעו שרבין נרצח, לא ידעו מי הרוצח. מסביב המה רחש מונוטוני חוזר: שרק לא יהיה משלנו, שרק לא יהיה דתי, שיהיה מחבל, שיהיה משוגע, שלא יהיה משלנו. בצער גדול אפשר לומר שבאוטובוסים רבים במחוזות השמאל חולף כבר שלושה חודשים רחש מונוטוני אחר, לגבי הפיגוע הרצחני בדומא: שרק יהיה יהודי, שרק יהיה מתנחל. אם יתברר שבני משפחת דוואבשה לא נרצחו בידי יהודים, אלא במסגרת ריב חמולות למשל, הם יתעלפו מאכזבה. השיח הפוליטי גוזר את שנאותינו. עצוב.

האם תרשו לי אי פעם להתאבל על רצח ראש הממשלה בלי להיות מושבת על כיסא הנאשם? 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו