"איראן הסכימה לקבל את ההזמנה של ארה"ב ורוסיה להצטרף לשיחות על המשבר בסוריה", נכתב אתמול ב"ניו יורק טיימס". בהמשך מוסבר, שההסכמה הגיעה לאחר שהיה צריך לשכנע את המנהיג הדתי העליון, חמינאי, שיאפשר לשר החוץ האיראני, זריף, להצטרף לשיחות שיתקיימו בסוף השבוע בווינה, בהשתתפות מדינות נוספות. איך התהפכו היוצרות? כיצד זה שדווקא איראן, שמסייעת למשטר הרצחני של אסד, מוזמנת לדיונים? וכיצד זה שארה"ב, שבמשך שנים גינתה את מעורבותה של איראן במזרח התיכון, ובכלל זה את תמיכתה בחיזבאללה ואת הסיוע שנתנה לחמאס ולגורמים עוינים נוספים כמו משטר אסד, רואה בה לפתע גורם לגיטימי בדיונים? אנתוני בלינקן, סגן מזכיר המדינה, הסביר בשם הבית הלבן את הגישה: "קשה לדמיין פתרון למשבר בסוריה ללא איראן".
הדרמה המבישה מתרחשת באופן אירוני, ואולי טרגי, באותו יום שבו מפרסמת האופוזיציה האיראנית ראיון שנערך עם הנשיא לשעבר רפסנג'אני, ראש המועצה לשמירת האינטרס העליון של איראן. בראיון מגולל רפסנג'אני את היסטוריית תוכנית הגרעין האיראנית. כמי שהיה אמון על פיתוח תוכנית הגרעין, הסביר, כידוע, כי מתחילתה היתה זו תוכנית לייצור פצצה גרעינית, בעיקר בשל האיום העיראקי בזמנו. אבל גם בהמשך, אחרי שנות ה־90 איראן המשיכה בניסיונות הפיתוח של נשק גרעיני, תוך פנייה לעזרה ולסיוע של פקיסטן, צפון קוריאה וסין. איראן, הוא הוסיף, תמיד שומרת לעצמה את הזכות להפוך את תוכנית הגרעין לתוכנית צבאית מול אויביה. הדברים המפורשים הללו, למרבה הפלא, לא מחלצים תגובה מצידו של ממשל אובאמה. ההצהרות, שמראות את כוונותיה האמיתיות של איראן, כולל הפרות ממשיות של הסכם הגרעין - זוכות לשתיקה. או אולי יש לומר, מושתקות.
לדאבוננו, אין ממה להיות מופתעים. התפיסה המרכזית של אובאמה כלפי איראן, ומדיניות הפיוס הכללית שהוא מנהיג לא השתנתה ובאה לידי ביטוי גם כעת. אובאמה ממשיך להפוך יוצרות ויצרים. קורבן ותוקפן. בעיה ופתרון. בפרט לגבי איראן, אנחנו עדים לעיוות הזה ששיאו היה בהסכם הגרעין, אבל את סופו טרם ראינו. איראן מקבלת בדיעבד לגיטימציה על ההשתלטות על עיראק, על המעורבות בסוריה, על ההפעלה של חיזבאללה - כל זאת במסגרת ההלבנה שזכתה לה תחת הסכם הגרעין. כפי שצוטט אתמול ב"ניו יורק טיימס", דיפלומט איראני מגיב לגבי השתתפות איראן בשיחות על סוריה: "זה מאוד חשוב, משום שזה מראה שלאחר הסכם הגרעין, איראן מוכנה כעת לשתף פעולה בניהול משברים במזרח התיכון... זה צעד גדול קדימה".
השאלה המרכזית היא, מדוע? בעקיפין, נראה כי אובאמה זקוק לאיראן כדי לממש את מדיניות החוץ המסוכנת שלו, שעל פיה ארה"ב מפסיקה לקחת אחריות או להתערב בכל מה שאינו מתרחש על אדמת ארה"ב: בורחת מעיראק, מדשדשת באפגניסטן, לא מסייעת למהפכה הירוקה באיראן, לא מתערבת בסוריה (גם אחרי שימוש בנשק כימי) ואפילו כלפי הכיבוש הרוסי באוקראינה מגיבה באופן רפה. בפרט, לאחר שהתברר שההפצצות לבד אינן מכריעות את דאעש, מעורבות חיילים איראנים בסוריה ובעיראק מסייעת לאובאמה להבטיח את המשך גישת ה"No boots on the ground". כלומר, לא לשלוח חיילים אמריקנים בכל מחיר. בפועל, הוא מפקיר את הזירה לקיצונים בעיראק, באיראן ובסוריה, וכלל לא בטוח שהוא מצליח לקדם בעבור מחיר כבד זה את הלחימה מול דאעש.
יתר על כן, בזמן שבחזיתות השונות ארה"ב נמנעת לכאורה מלכתת את רגליה, איראן מנצלת את העובדה הזאת ובונה מחדש את עצמה ואת כוחה ומתייצבת כמעצמה אזורית. אובאמה שוכח להקשיב טוב למה שחמינאי אומר כל העת, לפני הסכם הגרעין ולאחריו: האויב העליון של איראן הוא ארה"ב. על כן, כל מאמצי החיזור לא יועילו ומדיניות ההלבנה תהפוך לחרב פיפיות. ביום שבו איראן תהיה חזקה דייה, את עוצמתה היא תפעיל גם מול ארה"ב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו