"אמא, איך זה קרה לנו?"

דווקא השנה, 20 שנה אחרי, ההתמודדות עם זיכרון הרצח שהיה, והאיש שהיה, ומה שאולי עתיד היה להיות, הם קשים במיוחד. בטקס לזכרו של יצחק רבין, שהכין שבט הצופים, עיני בתי בת ה־10, הלבושה במדי צופים - לרגע אני יכולה לדמיין אותה חיילת של ממש - ממוסכות מדמעות. וכך גם עיניי, מלאות בדמעות, ולשווא אני מנסה למנוע את זליגתן המחניקה אל עבר גרוני.

דווקא השנה, יותר מתמיד.

אולי בגלל התאריך העגול. הרבה מדי זמן. אולי בגלל האווירה ששוררת במדינה, הפחד, העצב, אי הוודאות, ואז מגיע זיכרון האין שלו, מרחף ממעל, ואולי בגלל השאלות שלהן, שנותרות ללא תשובה של ממש.

לקראת ה"אמא, מחר אנחנו לומדים על רבין" שלפתי מאחרונת המגירות את תיקיית הפלסטיק השקפקפה הנשמרת בדבקות כבר 20 שנה. אין לי מושג איפה מילותיי ותמונותיי שלי מאותה תקופה, אבל על התיקייה הזו, שעברה איתי דירות ונדדה בין מגירות, אני שומרת בקנאות שאינה אופיינית לי, יודעת בדיוק היכן היא מוצפנת.

למחרת רצח רבין, בוכייה ונדהמת, אספתי באובססיה בלתי נשלטת את כל כותרות העיתונים. כאילו הייתי חייבת לשמר את דפי ההיסטוריה לילדים שלי, אלה שעוד לא ילדתי, שיהיה באמתחתם המקור להתוודע ולו במעט אל השבר הגדול. "בבוקר 5 בנובמבר 1995 התעוררתי לישראל אחרת, ואני לא יכולה להבין איך זה קרה לנו", כתבתי על המדבקה הלבנה שהודבקה על תיקיית הפלסטיק, שמאגדת כל מילה ותמונה שהתפרסמו כשבוע אחרי הרצח, והנה הגיע הרגע לפתוח אותה.

בת ה־10 כבר גדולה דיה כדי להבין, המציאות שלה למודת מלחמות ופחד, ובת ה־6, בת זקונים קלאסית, יודעת הכל טרם זמנה בחסות אחיה הבוגרים. ישבנו על השטיח בחדרן של השתיים, ופרשנו את כל העיתונים של הימים שאחרי. דפי העיתון הצהיבו, מפיצים "ריח של ישן", אבל הצהוב לא באמת יכול על שחור הכותרות שצרבו בנו אז "רבין נרצח".

בת ה־6 קראה את הכותרת, ולרגע הצטערתי שחשפתי אותה אליה, שוכחת שבתוך עמי למוד הסבל אני מגדלת אותה. היא נוכחת בטקסי הזיכרון של חללי צה"ל ויום השואה, היא שואלת לפשר פניה המחייכות של שירה בנקי. היא ישראלית בת 6, והיא מכירה את סמנטיקת האובדן היטב.

"למה לא בדקו לו את התיק? לך בודקים את התיק בקניון", היא שואלת, ו"למה לא שמרו עליו, הוא ראש הממשלה שלנו!" ו"הוא בחיים בחיים לא ייצא מהכלא?"

זו היתה הפעם הראשונה שדיברנו ארוכות על האיש שהיה, על פועלו וחלומותיו, וגם על אשתו, לאה. איך אז לא היה לי מושג איזו עבודת קודש היא עושה למען הילדים האוטיסטים, ואיך אבדה לי ההזדמנות להודות לה על התשתית החשובה שיצקה עבור אחיהן הגדול האוטיסט.

"הוא נראה איש טוב וחזק", הגדולה אומרת, "הוא בסך הכל רצה שלום, זה לא הרבה לבקש".

דווקא השנה קשה במיוחד, בייחוד כשהיא שואלת "אבל אמא, איך זה יכול להיות, איך זה קרה לנו?"

20 שנה. אם ובנותיה. שאלה אחת, ותשובה אַיִן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו