רצח רבין היה מעשה פשע נורא של שפיכות דמים אלימה וניסיון לעצור תהליך מדיני תוך כדי הכשרת כל האמצעים לעשות זאת. בשל כך עמדה בפני הציבוריות הישראלית דילמה שעיקרה הוא על בסיס מה לכונן את תיקון הכתם הנורא: האם על בסיס התהליך המדיני, הסכם אוסלו, חתירה להיפרדות וכדומה, או לכונן אותו על בסיס דרכי קיום במחלוקת תהומית, התרבות הדמוקרטית במובנה הרחב ושלילה מוחלטת של אלימות פוליטית? כדרכן של דילמות, שתי האפשרויות היו לגיטימיות ונותרו לגיטימיות, ובד בבד - בחירה באחת מהן גובה את מחיר ההימנעות מהיתרונות של הדרך האחרת.
העמדת ההתייחסות על בסיס המדיניות הפוליטית של רבין, מחד גיסא, היא מעשה לגיטימי לחלוטין, שיש בו גם יתרונות: זה היה האיש, הרצח אירע על רקע המדיניות שלו, בעצרת שבבסיסה עמד "שיר השלום", והתכחשות לכך משמעה התכחשות להקשר הרצח. ברם, העמדה זו משמעה הרחקה והדרה של מי שחלק על רבין בחייו והפגין נגדו בדרך ראויה וחוקית והפיכת יום הזיכרון לרבין, על כל משמעויותיו, ליום של "שבט" שממנו בא ושם צמח. לא זו בלבד, אלא דרך זו יצרה פיתוי, שמומש על ידי פוליטיקאים רבים, להשתמש ברצח רבין כמכשיר לניגוח פוליטי, להשתקה באשמה גורפת של "הסתה" המופנית בזילות כלפי כל אחד שסובר הפוך, ועוד.
העמדת ההתייחסות על בסיס קיום בחברה דמוקרטית, דרכי ניהול המחלוקת, שלילת אלימות וכדומה, מאפשרת לכנס את רוב החברה הישראלית (לצערי, לא את כולה) תחת הכנפיים האלה ולהתמודד עם תופעות מכוערות ואסורות. מאידך גיסא, יש גם בה חסרונות, ובראשם התעלמות מההקשר, וחשש שמא הדיבורים על נושאים אלה יטשטשו את נושא המחלוקת העיקרית, והוא התמודדות עם אתגר ארץ ישראל. מה שנעשה בפועל הוא זגזוג בין שתי האפשרויות, וממילא נראה כי גם אכלנו את הדגים המסריחים, גם גורשנו מהעיר וגם לקינו.
היתה זו טעות, שאצל רבים עוד ממשיכה, להתעקש על ההקשר ועל המדיניות הפוליטית. בימים האחרונים אנו נחשפים לאחד הכשלים החמורים ביותר בחברה הישראלית - אתיים וסולידריים כאחד, והוא תרבות הדיון והמחלוקת כפי שהיא מתגלה הן ברשתות הציבוריות והן ברשתות החברתיות. למאמין כי "מילים יכולות להרוג" מתגלית חוויה נוראה בשעה שהוא נחשף לעוצמת האלימות, ההכפשה, רוע הלב ואטימות הקשב, השנאה, ההסתה והופעות מכוערות אחרות המתגלות לאורך הדרך כולה. הן מסכנות אותנו, שכן לעולם חמורים יותר ההידרדרות הפנימית והבור שנפער בתוך החברה מאשר אתגריה החיצוניים.
לאחר 20 שנה נראה לי כי הדבר החיוני ביותר הוא לכונן את עולם התיקון שבעקבות הרצח על דרכי הקיום המשותף שלנו בשעת מחלוקת עמוקה, שאם לא כן - אנו נמצא את עצמנו, חס ושלום, חסרי רצון ומוטיבציה לחיות יחד, ושם תיפער התהום שעלולה להפיל את כולנו לתוכה. מן העבר השני, פעמים רבות מתגלה שדווקא קיום הגון של אורחות מחלוקת עמוקה בונה קשר עמוק בין כולם, מתוך אמון שהאמת אינה מצויה במקום אחד, ולפיכך אנו נקשרים זה בזה וזקוקים לכולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו