מי שביקש המחשה נוספת ליחסם "הנאורה" של הפלשתינים למקומות הקדושים ליהדות (גם את הנוצרים הם אינם אוהבים) קיבל אותה בדמות המון פלשתיני מוסת, שהעלה באש בסוף השבוע, ולא בפעם הראשונה, את קבר יוסף שבשכם.
גם ליד קברה של האם, רחל, שאותו הם ניסו להצית בעבר - לא שקט. ישראל אמנם אוחזת במקום, שכבר היה עם "רגל וחצי" בידי הפלשתינים (ערב מימוש הסכם אוסלו ב'), אך קירבתם הרבה של הפלשתינים אליו מאפשרת להם לירות לעברו ולהשליך לעברו בקבוקי תבערה ומטענים, כמעט כבדרך שגרה. רק הביצורים והחומות, שהפכו את ציון קברה של רחל לסוג של כלא מודרני, מונעים שם אבידות בנפש.
ההזויים שבינינו, שמנסים לחלק מחדש את ירושלים, גוזרים חלילה גורל דומה על מקומות קדושים שהפלשתינים יקבלו כאן לשליטתם, וזאת מעבר להפקרות הביטחונית, ש"אוסלו" תהיה משחק ילדים לידה, ומעבר לתוהו ובוהו האורבני שייווצר כאן.
לא לחינם מאוהב ח"כ ג'מאל זחאלקה בשפת היידיש, זו ששימשה אותנו בעיקר בגלות (בראיון ל"מקור ראשון" ביום שישי האחרון). כל עוד היינו מיעוט דתי קטן שנשלט על ידי מוסלמים, הם אכן "סבלו" אותנו בשקט, ולעיתים כיבדו אותנו. המוסלמים אף היו אלה שלפני מאות רבות בשנים פתחו מחדש את ירושלים בפני היהודים, אחרי שנים ארוכות שבמהלכן הנוצרים מנעו מהם לבוא בשעריה.
אלא שבדיוק לשם שואף האיסלאם הקנאי, בשילוב הלאומנות הפלשתינית, להחזיר אותנו. אל היידיש ואל הגלות. מהרגע שבו קמה התנועה הלאומית־יהודית וביקשה לכונן מחדש ריבונות יהודית בארץ ישראל, התהפך להם הראש: כך היה במאורעות הדמים לפני קום המדינה; כך היה בתקופת סכסוך הכותל, כשמוסלמים ירדו לחייהם של המתפללים היהודים שם וחיללו אותו בצואת אדם ובגללי בהמות; וכך היה בתקופה הירדנית, כשעשרות אלפי מצבות של קברים יהודיים נותצו וחוללו בהר הזיתים.
לא במקרה הם שולפים עתה מהבוידעם את הסטטוס קוו הבריטי ואת מסקנות ועדת שו הבריטית, שהגבילו תפילת יהודים גם בכותל המערבי. כאילו לא קמה בינתיים מדינה יהודית בארץ ישראל, כאילו לא שבנו אל הקדושים שבמקומותינו ואל העיר העתיקה ואל הכותל לפני 48 שנים. עתה הם מבקשים להחזיר את הגלגל לאחור. להשיב לארץ ישראל כולה את מעמד ה"דאר אל־איסלאם" (בית האיסלאם) ולהוציאה מידי "דאר אל־חרב" (הארצות הנשלטות בידי כופרים).
