האירועים שאותם חווה ישראל בחודש האחרון קשים ומתסכלים. ההפגנות האלימות, בעיקר אלה שברחבי ישראל, מעמידות בספק את האפשרות לדו־קיום עם הערבים אזרחי המדינה. אני מבקש להכניס מעט סדר ולהעמיד אותם בפרופורציה הנכונה, כי הפרשנות מתלהמת וכותרות העיתונים מחריפות אותה. אנו עומדים בפני חמישה סוגי אירועים:
1) חוליות טרור שמשתמשות בנשק חם. הפיגוע הנורא שבו נרצחו איתם ונעמה הנקין ז"ל (1 באוקטובר) והפיגוע באוטובוס בירושלים, שבו נרצחו השבוע חביב חיים ואלון גובברג ז"ל (13 באוקטובר), היו שיאו של המאמץ הזה.
2) מפגעים בודדים המשתמשים בנשק קר. רוב האירועים התבצעו בירושלים או על ידי ירושלמים וברחבי מדינת ישראל, מעפולה ועד קריית גת. עד כה היו עשרות אירועים שרובם הסתיימו בפציעות (חלקן פציעות קשות מאוד) אך גבו את חייהם של שישה מדקירות סכין, כולם בירושלים.
3) הפגנות של מאות משתתפים, רובם הגדול צעירים, הן ביו״ש והן בתוך ישראל, תוך כדי שימוש בבקבוקי תבערה ובמטענים מאולתרים, סיסמאות חריפות ושריפת דגלי ישראל. ביו״ש הרשות מנסה להכיל חלק מאירועים אלו.
4) זריקות אבנים ובקבוקי תבערה בצירי התנועה, בעיקר ביהודה ושומרון ורובם על ידי ילדים (במספרים גבוהים מאוד, שאינם מדווחים בתקשורת), אך גם בקרבת יישובים ערביים ברחבי מדינת ישראל (בכמויות קטנות בהרבה).
5) ניסיונות של עשרות פלשתינים לחצות את הגדר בעזה. אירועים אלה מוכלים ברובם על ידי חמאס.
אין סיבה אחת ברורה לפרוץ גל זה דווקא עכשיו, וככל הנראה מדובר בצירוף של כמה מרכיבים שונים שהיה קשה לצפות מראש. הסימנים לכך שהאווירה מתחממת החלו לפני זמן רב ובאו לידי ביטוי בעיקר בגידול משמעותי בזריקת אבנים ובקת״בים ביו״ש ובירושלים, שהפכו לגל ניסיונות לרצח ממש רק במהלך השבועות האחרונים. ברור שמוטיב ה״סכנה למסגד אל־אקצא״, כפי שקוראים הפלשתינים לרחבת הר הבית, היא אחד המרכיבים העיקריים בהתעוררותו של הגל.
היתה זאת תוצאה של ההסתה שנוהלה בעיקר על ידי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל, בעידודו של חמאס, כאשר גם הרשות הפלשתינית מוסיפה משלה. אלא שתהיה זאת טעות לראות בכך רק תוצאה של הסתה מוצלחת מאוד. יש להבין זאת גם על רקע האווירה ששוררת ברחבי המזרח התיכון, הכוללת תנועות סוניות קיצוניות ובראשן דאעש, שמתחזקות ושובות את דמיונם של צעירים.
החיכוך הגובר עם המתנחלים, שריפת משפחת דוואבשה בכפר דומא, העובדה שמבצעי הרצח המתועב עדיין לא הועמדו לדין והצהרות הפוליטיקאים בישראל לגבי הצורך בשינוי הסטטוס־קוו בהר הבית - לכל אלה יש השפעה על תחושת התסכול הפלשתינית. ייתכן שנאום ״סוף אוסלו״ של אבו מאזן באו״ם תרם גם הוא לאווירת הייאוש. גם אווירת ההפקרות ניכרת בחברה הפלשתינית, השואבת אליה אספסוף ששמח לקחת חלק באלימות (״פאודה״ בערבית), בלא שום קשר לאידיאולוגיה או לחשיבה עמוקה. אווירה זאת ניכרת בירושלים, אולי משום שהפלשתינים לא מרגישים שם את שלטון הרשות מחד ואת אפקטיביות השלטון הישראלי מאידך.
מאחר שמדובר בהשפעה המורכבת מגורמים נפרדים, קשה לצפות לאן יובילו הדברים. עם זאת, חשוב להעמידם בפרופורציה הנכונה. ראשית, ברור שהדברים רחוקים ביותר מאירועי הטרור של האינתיפאדה השנייה, שבה נרצחו בחודש אחד 122 יהודים. בגל הנוכחי, לאחר יותר משבועיים, יש 7 הרוגים, כל אחד עולם ומלואו, אך ההפרש במספרים ברור.
שנית, לעומת עשרות המתאבדים ואירועי הירי לפני 15 שנה, רוב רובם של ניסיונות הטרור בעת הנוכחית נעשו כאמור על ידי בודדים באמצעות נשק קר. זאת הוכחה די ברורה לאחיזה טובה של השב״כ ביו״ש, המאפשרת סיכול של מאמצי טרור מאורגנים עוד לפני הביצוע. חשוב לציין שגם ההפגנות שונות מהותית מאלו שהיו בשנת 2000, עת צה״ל השתמש במיליון כדורים כדי לבלום את הסתערותם של אלפי פלשתינים. ההפגנות האחרונות כללו לא יותר מ־500 איש בהפגנה בודדת, שרובם צעירים.
דברים דומים אפשר לומר על ההפגנות בישראל, חמורות ככל שיהיו, הן ללא שיעור חמורות פחות מאותם אירועים שהתחוללו באוקטובר 2000. גל הטרור מתייחד בכך שמדובר ב־95 אחוזים של שימוש בנשק קר, כאשר 90 אחוזים מהמבצעים הם תושבי ירושלים וסביבתה הקרובה.
בין שימוש בכוח לאיפוק
חשוב שהאירועים יסתיימו ללא שום הישג פלשתיני, בעיקר לא בהר הבית. אסור בשום פנים ואופן ללבות שם את האש, ולכן טוב עושות הממשלה והמשטרה בהגבילן את כמות וסוג המורשים לעלות להר. עם זאת, משיושב הסדר על כנו יהיה צריך לחזור בנחישות לסטטוס־קוו שהתקיים לפני הפרעות. צריך להבהיר בבירור שהאלימות לא מקנה שום הישג. זה הקו שצריך להנחות את האסטרטגיה של ישראל.
בניגוד לאינתיפאדה השנייה, אין צורך במבצע צבאי. יש להשתדל להמעיט בפגיעות בנפש בקרב הפלשתינים שלא מבצעים פיגועים. מחיר דמים גבוה של פלשתינים, מסיתים ומוסתים, אך לא משתתפים בטרור, יזיק לישראל יותר משיועיל, ואולי אף יביא להחרפת המצב. אין זה קל, אך האיזון בין שימוש בכוח לבין איפוק בהפגנות, צריך לנטות לצד האיפוק. לעומת זאת, הפעולות נגד מבצעי הטרור צריכות להיות חד־משמעיות, וכל חיסול של מבצעי טרור, גם אם השתמשו בנשק קר, צריך לקבל גיבוי של כל הדרגים.
זה גל לא פשוט, כי יוזמיו בודדים ללא הנהגה וקידומו נעשה במגוון הרשתות החברתיות ובסיוע השידורים מעזה. לכן צריך בעיקר נחישות בתגובה למעשי הטרור במקום האירוע, עצבים חזקים וסבלנות - כדי להימנע מצעדים מזיקים בגלל הלחץ הטבעי שיש במצבים שכאלה. יש לשמור על איזון דק, תוך הימנעות מצעדים שיגררו למעגל האלימות עוד פלשתינים, דוגמת סגר. כל התלהמות בנושא מיותרת ואף מזיקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו