את יושבת מול כל חדשות גל הטרור האיומות האלה שזורמות מן המרקע, ומתוך החשיכה בוקעים סיפורים גדולים וקטנים על אנשים, סתם אנשים, אחד ואחת העם, שנעמדו מול הסכין הפוצעת כדי להרוג או המטען שכוון לחסל רבים, ועשו מעשה. השיבו מלחמה. מנעו פיגוע גדול יותר. רדפו ולכדו. לא שזה התפקיד שלהם, אבל הם חשו מחויבות. והיתה להם תושייה. ולפעמים, ברגעי הפליאה האלה, כל מה שהיית רוצה זה לראות את יונית או תמר או גאולה פורצות את מחסום המקצועיות המחויטת, ואומרות בקול מרנין ומפוצץ מגאווה: תראו איך אנחנו....! אין! אין עלינו! רק מילה טובה, או שתיים, לא יותר מזה.
קלישאה? ראו הוזהרתם, זוהי רק ההתחלה. עדיין לא שמעתם ממני ש"כל העם חזית". ואפילו את "לחיי העם הזה, וכמה טוב שהוא כזה" אמרו כבר חיים חפר ודובי זלצר לפניי, אבל זה לא משנה, אני ואתה נגיד את זה שוב ושוב עכשיו, כי אחרת ישכחו את התופעה. וכי אין עוד מדינה דמוקרטית, נאורה, מפותחת, שאזרחיה נאלצים להתמודד עם גלי הרג וטרור חוזרים ונשנים לאורך יותר ממאה שנים, וככל שיפגעו בו כן ירבו וכן יפרצו. אין דברים כאלה.
צריך לספר את הסיפורים האלה. על ליאת אוחנה מקריית גת שנאבקה כלביאה, בידיים חשופות, במחבל צעיר וחמוש שבמנוסתו פרץ לדירתה; ועל דניאל, שלאחר שנדקר בראשו ובגבו הסתובב וירה במחבלת שדקרה אותו; על התושייה של חיילת, שנדקרה בצומת עזריאלי, בלב מדינת תל אביב, אבל ידעה שעליה לעכב את המרצח, וכדי למנוע ממנו להניח יד על הנשק, התיישבה עליו; ועל הקצין שעבר במקרה, אבל בשנייה אחת קלט את התמונה, והירייה שלו מנעה נפגעים נוספים; ועל רב סמל משה חן, שוטר, שנפצע ממטען חבלה שהפעילה מחבלת שעצר במחסום א־זעים הסמוך
למעלה אדומים, ובעודו פצוע הזעיק עזרה וכיוון את כוחות ההצלה לזירת הפיגוע. ואפשר רק לנחש את גודל האסון שמנע, לאחר שברכבה של המחבלת נמצאו בלון גז ומטען חבלה נוסף.
ועל קנדה קסאהו וחברו, שדלקו בפתח תקווה אחרי מפגע, ולכדו ואחזו עד שהגיעו כוחות הביטחון. הרי בסך הכל יכולים היו לחזור הביתה בשלום, יכולים היו
לתפוס לעצמם מחסה או לנוס על נפשם. אבל הם הבינו שחובתם לעצור את המפגע. וקסאהו אומר: "אני באמת לא יודע למה קוראים לי גיבור, בסך הכל רציתי להציל את האנשים מהעם שלי".
וחשוב לדבר על כל זה, כי בעוד זמן קצר, ימים, שבועות, ישובו השקט היחסי והשיגרה. ושוב יחזרו הסיפורים על ההיא שצרחה על הדייל "תביא את השוקולד", ועל ההוא שאמר למאבטח המלון "יאללה כבר! תפתח את הדלת!" ומאמצעי התקשורת האלקטרוניים שוב תבקענה בשאט נפש המילים המכלילות, "ככה אנחנו נראים" ו"אלו פני הציבור".
וחשוב לזכור שאחרי ככלות הכל, העם הזה, המפולג כל השנה, תמיד הוא קם כאשר הוא מריח סכנה, ואיך הוא יודע שאם אין אני לי, מי לי. ואיך, בסופו של דבר, ישראל ערבים זה לזה.
