בלי סיסמאות, בבקשה | ישראל היום

בלי סיסמאות, בבקשה

האירועים הקשים של חג הסוכות ולאחריהם, בעיקר מעשי הרצח האכזריים, הביאו לפרץ של מוכרי אשליות מימין ומשמאל. חלק מאותם אנשים מאמין באמת ובתמים בנאמר על ידיהם, וחלקם עושים שימוש באירועים כדי לקדם את תפיסת עולמם בידיעה שדבריהם לא קשורים לאירועים. להלן מבחר מדברים אלה:

 

"חסרה יוזמה מדינית אמיצה ומנהיגות מובילה כדי להפסיק את הייאוש שמביא למעשי הרצח".

נו, באמת, בשיא תהליך אוסלו, כשישראל נסוגה ללא חשבון מכל מקום אפשרי, הגיע הטרור לשיאים חדשים. כשראש הממשלה היה מי שחתם על אוסלו וממשלת ישראל היתה רצינית ביותר בכוונותיה להמשיך את התהליך, התפוצצו ברחבי הארץ מטעני חבלה שקטלו יהודים בלא חשבון. אין שום הוכחה לקשר אמיתי בין יוזמה מדינית "אמיצה" ככל שתהיה לבין הפסקת הטרור. יש שיטענו שהקשר הוא הפוך, וביחס לארגונים כמו חמאס והג'יהאד האיסלאמי זה אפילו טיעון שיש בו משהו. החזרה של השמאל על מנטרת ה"משא ומתן שמביא לרגיעה" היא בבחינת פולחן מיסטי שלא קשור למציאות, אם כי עושה רושם שרבים מהאומרים זאת מאמינים בו.

 

"השלום האזורי יהיה המטרייה שתחתיה נביא את מדינות ערב המתונות ללחוץ על הפלשתינים, כדי שתוכלנה לממש את האינטרסים המשותפים לנו ולהן. השת"פ עם מדינות האזור הוא המפתח (החדש) להסכם".

עוד תיאוריה מושכת לב שאינה קשורה למציאות. ראשית, כי המדינות המכונות "מתונות", כלל אינן מתונות בחלק חשוב מהנושאים העומדים לדיון (ירושלים היא התחום הבולט). יתר על כן, ברור לכל מי שמכיר את המזרח התיכון, כי ברוב הנושאים המדינות הללו לא תרצנה כלל ללחוץ על הפלשתינים. שום מנהיג ערבי, "מתון" ככל שיהיה, לא יוותר בשם הפלשתינים על מאומה. גם אם הוא ירצה - הרחוב לא ייתן לו.

 

"אם נשיב לרוצחים תשובה הולמת ונבנה באופן מסיבי בהתנחלויות, יירתעו הערבים והטרור יקטן; לעומת זאת הקפאת הבנייה מביאה עוד טרור".

במקרה זה אני מטיל ספק אם משמיעי הסיסמאות הללו מאמינים בדבריהם, שהרי הם יודעים שגם כשהיתה בנייה - נמשך הטרור, ואין לאיש הוכחה שהיה אי פעם מישהו, ולו אחד, שחזר בו מכוונות הרצח בגלל בנייה. זאת אפילו לא אמירה מיסטית; זהו ניצול של המצב הקשה לקידום עמדה פוליטית (לגיטימית!), כי לאמיתו של דבר מי שרוצה לבנות חושב שצריך לעשות זאת בלי קשר לטרור - והמעשה הנורא הוא רק תירוץ עבורו.

אלא שלאווירה יש עוצמה משלה, וממשלת ישראל עלולה להיקלע למצב שבו התירוץ הנוראי יהיה בעל משקל בקבלת ההחלטות. לאנשים אחראיים, שרואים מעבר לטווח הקצר של אישור עוד 1,000 יחידות דיור ביו"ש, אסור לשכוח כי ישראל מנהלת מאבק קשה במערכת הבינלאומית ואם היא תקבל החלטות מהבטן, כי נשפך דם יהודים בידי מרצחים, עלולה התוצאה להיות גרועה עוד יותר, בראייה כוללת.

 

"הבעיה היא תגובה צבאית יותר משמעותית, איבדנו את ההרתעה וצריך לאפשר לצבא לפעול במלוא הכוח".

זאת תגובה אמוציונלית של מי שהמצב מקשה עליו נפשית, או של מי שציני מספיק כדי לנצל את המצב הקשה כדי לתקוף את הנושאים באחריות. ספק אם יש איש מקצוע החושב שהבעיה היא יד חזקה יותר. ברוב המקרים שבהם עסקינן, "עוד כוח" לא היה פותר שום בעיה. כך, למשל, אי אפשר לירות בערבי ברחובות העיר העתיקה בטרם הוציא את סכינו. איזו הוראה אחרת היה אפשר לתת למשטרה לגבי פתיחה באש שיכולה היתה למנוע את הרצח בדרך לכותל? הרי הרוצח הניח שכמו מרבית המחבלים הוא ייהרג, מה אפשר היה לעשות כדי להרתיעו יותר מאשר להורגו? היש מי שחושב שאם היינו עכשיו עם עוד 200 הרוגים פלשתינים, מצבה של ישראל היה טוב יותר או שהיה פחות טרור?

אם יש מי שחושב כך, הוא חי באשליה מסוכנת. עם עוד 200 הרוגים היינו מול פרץ בלתי נשלט של המון סוער בצד השני, ועם טרור רב יותר. בניגוד להמלצות המתלהמים, ישראל לא יכולה ולא צריכה לצאת למסע הרס נוסח צ'צ'ניה, כי זה לא מוסרי וגם כי זה לא יעיל. בנקודות מוגדרות, כמו ירי צלפים על מיידי בקבוקי תבערה ואבנים, אפשר וצריך לשפר את היכולות (צלפים רבים יותר, למשל) ואולי אף להגביר נוכחות בכבישי יו"ש (אבל לזכור שהמהלך פוגע בהכנות ללחימה בעזה ובלבנון).

בניגוד למצב שבין אוסלו לחומת מגן, אין לצבא כמעט שום מגבלה על הפעלת הכוח הצבאי. אלא שהפתרון לבעיה הסבוכה אינו מצוי בתחום של עוצמת הכוח. השינוי מצוי בהקשר זה רק בתחום המודיעין, שהוא הגורם היחיד שיכול בחלק מהמקרים לשנות את המשוואה שבין רצח לסיכול. 

איש אינו טוען שמאן דהו מגביל את מאמצי המודיעין. אלא שכאמור, בחלק מהמקרים - ובייחוד כשמדובר במחבל בודד ללא שום ארגון מאחוריו - גם המודיעין לא יעזור. במקרים אלה קובעים המזל ומהירות התעשתות האזרחים בסביבה. כוחות הביטחון לא יכולים להיות כל הזמן בכל מקום, לכן התגובה המיידית קובעת לעיתים את גורל האירוע.

 

"היוזמה למעשה הראשון תמיד תישמר בידי התוקף. אין מה לעשות כדי למנוע זאת, גם כשהתוצאה קשה".

לערבים, בעיקר לפלשתינים, אין אשליות ביחס לכוח העצום של צה"ל בכלל האזור, ובפרט מולם. חלק מהם מוכן למות תוך כדי הלחימה ב"כובש", ובהקשר למה שנתפס כאיום על מסגד אל־אקצא, קרי הר הבית. יש בצד הפלשתיני המנצלים זאת לרעה (בעיקר הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית), ויש בצד הישראלי כאלה הנותנים להם אמתלות להיתלות בהן ותירוצים למעשיהם הנלוזים (למשל, שריפת משפחה פלשתינית חסרת ישע).

חשוב לחזור ולהזכיר: אנחנו, היהודים, הריבון. אנחנו החזקים במאבק הזה, וגם כשיש אירועי טרור קשים - אין הם משנים את תמונת היסוד הזאת. בתקופת המנדט הבריטי, כשהממשלה היתה לעיתים רבות בצד של הפורעים הערבים, נכון עשו האצ"ל והלח"י כשהגיבו בחוזקה נגד מעשי הרצח. עכשיו אין צורך להוכיח דבר. אנחנו הממשלה - אין ספק לאיש. לכן, כמדינה ריבונית חזקה עלינו להשתמש בכוח בזהירות, רק כשיש בו תועלת מוכחת. המוצא האחרון הוא להכות, ואז יש להכות חזק מאוד. אבל רק אז - לא קודם לכן. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר