לפני 75 שנה, כשהוא לבוש בבגדים עירוניים ונושא איתו מזוודת עור כבדה כאילו הוא בדרך לפגישה, צעד ולטר בנימין אל מותו המיותר. חולה בליבו ובריאותיו, כואב ותשוש, בדרכי עפר צדדיות וקשות, ברח "בנימין הזקן", כפי שכונה האיש בן ה־48, מצרפת לספרד, עם ויזה לאמריקה ועם כמוסות מורפיום למקרה שלא יוכל להגיע לשם, ויעדיף לשם קץ לחייו.
• • •
איש מיוחד, היפסטר. תיארו אותו כמשוטט העירוני הגדול של המאה ה־20, והוא כנראה היה כזה. בנימין נולד בעיר ואהב את העיר. נוף כפרי, אגמים ואוויר צח - כל הדברים הללו לא עוררו אצלו שום התרגשות. תנו לו נוף עירוני - בתים, חנויות, שווקים - והוא מאושר. לא. לא מאושר, אבל מרוצה. הוא היה איש פסימי ויהודי כמובן. איך לא?
סיפור חייו מזכיר מאוד את סיפור חייהם של עמיתיו, בני דורו: משפחה יהודית חילונית ובורגנית בברלין. בית יפה ומשרתים. אבא סוחר אמנות מצליח, היודע גם כיצד ואיפה להשקיע את רווחיו. עד גיל 10 מורעפים עליו מורים פרטיים והוא לומד בבית. אחר כך הוא ממשיך בחינוך רגיל. כאבים בגבו התחתון מעניקים לו פטור משירות בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה, והוא ממשיך בלימודיו האקדמיים. בתחילה בברלין, ואחר כך בהומבולדט, שם הוא פוגש את גרשום שלום, מוקסם ממה שהוא לומד ממנו על היהדות ועל הקבלה, והופך ציוני או כמעט ציוני.
מאוחר יותר, כששלום (אשר נותר חברו הטוב לאורך כל חייו) מציע לו משרה באוניברסיטה העברית, הוא דוחה אותה בטענה שהיהדות צריכה להמשיך לפעול באירופה, ולהשפיע עליה תרבותית.
ההתרשמות מן היהדות הוחלפה בהזדהותו עם אסכולת פרנקפורט, שנולדה במכון לחקר חברתי אשר הוקם באוניברסיטת פרנקפורט ב־1923. המכון חקר את הזרמים התרבותיים בחברה האירופית בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ובין מייסדיו היו פילוסופים יהודים כמו אדורנו ומרקוזה, שראו עצמם מרקסיסטים באותה תקופה, וכמעט כולם הצליחו להימלט לארה"ב לפני מלחמת העולם השנייה. תרומתו לגישה המרקסיסטית היתה המיסטיקה היהודית, שבאמצעותה ניסה להסביר את מרקס, וגם לפרש תופעות מודרניות שמרקס לא היה יכול להתייחס אליהן.
ב־1925 הוא מגיש עבודת מחקר לאוניברסיטת פרנקפורט כדי להתקבל למשרת הוראה, אך אינו זוכה בה. כאשר הוא מבקש לברר מדוע, הוא זוכה בתשובה משונה: "לא ניתן היה להבין בעבודתך אפילו מילה אחת". זה לא ריפה את ידיו. לפרנסתו עבד כשדרן ברדיו וכמתרגם ומבקר ספרות. הוא הוקסם מן הצילום ומן הקולנוע וכתב הרבה על השפעת השניים על תרבות ההמונים. הוא הפך לשם דבר בגיל צעיר יחסית, פרשן תופעת העיר הגדולה ואמצעי התקשורת המודרניים, ושמו יצא אל מחוץ לגבולותיה של גרמניה.
עם זאת, בנימין חש כי אינו יכול להמשיך לפעול בגרמניה עצמה. עם עלייתם של הנאצים לשלטון ב־1933, אסף את מיטלטליו ועבר לפאריס.
בראי הצילום והקולנוע
העיר הרומנטית דיברה אליו, והוא שוטט בה ושוטט; בלי מפה, ללא מדריך, בלי מחויבויות של זמן, תוך הקדשת מינימום תשומת לב לאתרי התיירות הרגילים והמוכרים. באותה התקופה בנימין שב והוכיח לעצמו כי העיר היא הטבע האמיתי, העשן הנפלט בה עדיף בעיניו מאוויר הכפר, והוא שואב את השראתו ממשוטטים אחרים כמו רוסו ובודלר. כשם שהרחוב שאב אותו אליו, כך בנימין נשאב לבועה של אינטלקטואלים גרמנים, קומוניסטים יהודים כמו קורט וייל, שותפו של ברטולד ברכט, הרמן הסה וחנה ארנדט. עם כולם נפגש ונהג להתווכח בתקופה שבה המרקסיזם דהה בעיניו, והוא הפך ביקורתי יותר כלפי כל אידיאולוגיה שהיא.
בימיו בפאריס כתב את היצירה המפורסמת שלו על הפסאז'ים של העיר. הוא התרשם מהם משום השילוב שבין שוק לכל דבר ובין חנויות המשווקות מוצרים מיוחדים, שאינם נמצאים ברשימת הקניות הרגילה של הקונים בשוק. המוצרים הללו הם חלק מהפיכת התרבות לדמוקרטית יותר בעיניו, ולכן הוא רואה בפסאז'ים הללו תופעה מיוחדת של מעמד הביניים הגדל בבירה הצרפתית. הוא גם ממשיך לכתוב על הצילום ועל הקולנוע ועל אודות השפעתם על חברת ההמונים המתועשת, המייצרת ניכור בין היוצר ליצירתו. בין 1936 ל־1938 הוא כותב את אחת מיצירותיו החשובות ביותר על אמנויות אלו: "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני". בנימין מגיע למסקנה כי הבנת המצב האנושי תתאפשר מתוך הבנת הפרטים הקטנים, שבריה של החברה, ולא מתוך התיאוריות הגדולות. הוא רואה עצמו מעין "אספן שברים", וכתיבתו הופכת אישית הרבה יותר מבעבר.
בזמן זה כמה מעמיתיו כבר נמלטו מצרפת, אך הוא מחליט להישאר. המלחמה "מפריעה" לו לעבוד, והוא ממשיך לשוטט ולכתוב עד שנעצר, נשלח למחנה הסגר ואחר כך למפעל רהיטים בוורנוש, שבו נדחסו 300 עצירים נוספים, בתנאים לא תנאים. למרות הכל החליט בנימין להעביר שם קורס בפילוסופיה.
מאוחר יותר הוא שוחרר, וב־1940 הצליח לזכות בוויזה לאמריקה. הבעיה היתה שלא קיבל ויזה ליציאה מצרפת, ובלעדיה לא היה יכול לעזוב את הארץ. תוכניתו היתה לצאת באופן בלתי חוקי מצרפת לספרד, משם להגיע לפורטוגל ומשם לעלות על אונייה בדרך לעולם החדש - לארה"ב.
הוא יצא לדרך עם קבוצה קטנה, שהתנדבה לשאת בתורנות את המזוודה הכבדה שלו, שבה כנראה שכנה יצירתו החדשה. כשהגיעו לעיר פורט שבספרד, הם נעצרו על ידי המשטרה המקומית, ואז התברר להם כי יום קודם לכן החליטו הספרדים לשנות את מדיניותם ולהחזיר לצרפת את כל גונבי הגבול למיניהם. בנימין החליט שאין לו כל סיכוי להימלט. חבריו למסע ביקשו לשכנעו שלא לוותר, ואף ניסו לשחד את השומרים שהופקדו עליהם. הוא נטל כמה כמוסות של מורפיום ומת. גורלם של חבריו היה טוב יותר והם הצליחו לשחד את השומרים ולהמשיך לארה"ב. את ולטר בנימין קברו קבורה קתולית ועל מצבתו שמו נכתב הפוך: בנימין ולטר.
50 שנה אחר כך עשה עימו חסד אחרון הפסל דני קרוון והקים שם אנדרטה לזכרו בשם "מעברים", על שם יצירתו של בנימין העוסקת בפסאז'ים של פאריס. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו