אבו מאזן ממשיך לשחק באש. הוא ואנשיו טוענים עתה כי בשל המבוי המדיני הסתום שאליו נקלעה ישראל, היא זו היוצרת במכוון מצג של אלימות וטרור כדי להדוף לחצים בינלאומיים לפתור את הבעיה הפלשתינית. המצב בדיוק הפוך: בצל הכאוס ומיליוני הפליטים במזה"ת, המאיימים גם על אירופה, והשתלטות הטרור האיסלאמי על סדר היום הבינלאומי, התאיינה הבעיה הפלשתינית כמעט לחלוטין. לפיכך מנסה הרש"פ, כמו גם חמאס, למנף את הבעיה מחדש באמצעות "אינפוזיית דמים" יהודית.
המצב הנואש שאליו נקלעו הביא את הרש"פ והחמאס לעשות שימוש בטריגר הנפשע הידוע: "אל־אקצא בסכנה". לא הועילו הצהרות ישראל כי תשמור על הסטטוס־קוו בהר. אפילו על רקע פיצוץ מסגדים וכנסיות באזור לא נבלמה ההסתה, למרות הידיעה כי דווקא אל־אקצא הוא המסגד השמור ביותר. גם החדית' המרסן של השליח מוחמד כי "טיפת דמו של מוסלמי יקרה יותר מהכעבה, גם אם תיהרס אבן־אבן", לא שינתה את משוואת הדמים המתנהלת בניצוח אל־ג'זירה של משפחת אל־ת'אני מקטאר.
האמת היא שאבו מאזן ואנשיו (וחלק מאנשי הרשימה המשותפת והתנועה האיסלאמית) עורגים למימוש חלום האינתיפאדה השלישית, האמורה לשחזר את האינתיפאדה הראשונה, היינו: "המונית ובלתי חמושה על תקן מרי אזרחי המוני בסגנון גנדי". הרוגים יהודים "לשימון המסלול" הם, כמובן, צורך שעה. אלא שכמו כל פירומן, לא הקדישו אבו מאזן ואנשיו מחשבה מספקת לשאלה אם האש עלולה לשרוף גם אותם, או איך יוצאים מזה.
עד כה לא גינו אבו מאזן ואנשיו את הפיגועים האחרונים אלא קראו, באיחור, להפסקת האלימות. כמי ששאפו ל"פיצוץ אבנים מבוקר", קשה להם עתה להחזיר את שד הטרור של חמאס לבקבוק. הם יודעים היטב כי שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל כנגדו משרת בראש ובראשונה את ביטחון הפנים של הרשות עצמה.
מבחינת "החוקה" הפלשתינית, איבד אבו מאזן מזמן את הלגיטימיות השלטונית שלו ומשאלי דעת קהל באיו"ש הצביעו על תמיכה בחמאס ובמאבק מזוין נגד ישראל. כשהקלצ'ניקובים יורים, נערמות האבנים דווקא על קברי ראשי הטרור. לאבו מאזן ברור שאם "יישרף המועדון", כפי שקרה בעזה ב־2006, וחמאס ישתלט על השטח, ייזרקו מנהיגי הרש"פ מהגגות ורכוש השחיתות שצברו יוחרם. או אז, לשביעות רצון ישראל, איש לא ילחץ עליה לקדם את אמירות חמאס באיו"ש כמדינה לצד דאעש.
לפיכך איומי הרש"פ כי יפסיקו את התיאום הביטחוני עימנו הם איומי סרק, שנועדו לסחוט הישגים בלחץ בינ"ל בלא תמורה לישראל. רגע האמת הפלשתיני הגיע. אבו מאזן חייב עתה להכיר פומבית בישראל כמדינה יהודית, לוותר על טענת האיוולת ל"שיבה" ולהסכים למדינה מפורזת שבירתה רמאללה, שלא תשלוט על גבולותיה, ולחילופי שטחים.
החדית' המיוחס לשליח כי "המאמין לא ייעקץ מאותו חור פעמיים" מורה לכל מוסלמי להפיק לקחים מהעבר. אלא שהזיכרון המתעתע של הפלשתינים, וגם של חלק מערביי ישראל החולמים על אינתיפאדה, השכיח מהם את האסונות שנבעו מהתרסקותם החוזרת מול העוצמה הישראלית. דווקא לאור "האביב הערבי" ראוי שיחליפו דיסקט.
