נאחזים בפחד מגודל האחריות | ישראל היום

נאחזים בפחד מגודל האחריות

השתייכותו הסוציולוגית של רוני אלשיך עוררה זקיפת גו בשורות הציונות הדתית (מלבד הגאווה החינוכית תוכל, במחי מכר משותף, להכריז שאתה חבר של המפכ"ל. חוק דתיים שלובים). בשמאל, כצפוי, נשאו קינה. מי בחליפה אלגנטית ומי בעירום. כשהעיתונאי רן אדליסט רואיין ברדיו ללא הפסקה, אפשר היה ליפול אל תוך קמטי המרירות שחרצו את פניו: "יש פה חובשי כיפה שהם ראש החץ של מדיניות הימין, שמבחינתי מאיימת על הזהות שלי, ובמלחמה כמו במלחמה. אנחנו חיים בעולם שבו בתוך החברה הישראלית יש שני מחנות שנאבקים על איך המדינה הזאת צריכה להיראות. מה לעשות שרוני אלשיך שייך למחנה הנגדי... רוני אלשיך משויך פוליטית למצביעי הבית היהודי ויש לי בעיה עם זה". 

זהו טקסט קריטי. בעיקר "במלחמה כמו במלחמה". חבורת המנותקים מרגישה שיש מלחמה על הבית שלהם. כך לדוגמה גם רוגל אלפר ב"הארץ", שנחרד משלוש נשים שהופיעו על מרקע הערוץ הראשון בשעת לילה מאוחרת: שלושתן, חכמות ורהוטות ומשויכות למחנה השמרני (ימנית, דתית והבת של אבשלום קור), היו בעיניו ביטוי ל"חושך נוראי" שהשתלט על המסך. 

אלפר מיהר להסגיר את עמדותיו לגבי גיוון תרבותי: "מדובר בקבוצת אנשי תקשורת ששמה לה למטרה, מוצהרת ומאורגנת, להשתלב בתקשורת הזרם המרכזי ולשנות אותה מבפנים. הם הצליחו... אם לפני 15 שנה היה כל אחד מחברי הקבוצה הזו 'דוס מחמד' בכלי תקשורת אחר, הרי שכיום הם נהיים לרוב". מה שעולה היא פוביה אפלה, דומה במדויק להומופוביה או לשנאת ערבים, רק שעל דתיים מותר להתלכלך. 

לפני שבוע נתקלתי פנים אל פנים באחד הלוויינים המרחפים לא רחוק מהחברה הישראלית ומתיימרים לדבר מגרונה. ערוץ 2 מפיקים סרט לציון 20 שנים לרצח רבין. ביקשו שאתראיין. המראיין היה יוצר ישראלי בכיר מאוד, אפשר לומר סמל. הטקסטים שלו, שכאילו נותרו ב־1995, העידו על עובי הקירות של החדר שבו הוא חי: תקרתו ציורי יונים עם עלה של זית, רצפתו עיתון "הארץ", והחלון היחיד בו פונה לאירופה השוקעת. 

אנחנו הולכים והופכים לאיראן, אמר. ישראל מבודדת בעולם. מי שיש לו קצת כסף עוזב לברלין. הדתיים משתלטים. הימין אלים. ההמון מפגר. החושך כבר כאן. ישבתי איתו שעתיים, רוב הזמן נאלמת נוכח הבורות והניתוק. היוצר החשוב והמוכשר הזה, כמו רן אדליסט, כמו רוגל אלפר, מפספס איכשהו את תנועת הלוחות הטקטוניים שיוצרת כאן חברה ישראלית חדשה. 

 

כן, נבנית כאן ישראל חדשה,  שבה נכתב ספר תורה לעילוי נשמת השוטר הדרוזי זידאן סייף; ישראל שבה כמעט 2,000 צעירות דתיות מתגייסות לצה"ל בכל שנה, כולל לתפקידים קרביים ולקצונה; ישראל שיש בה בשעה זו ממש 11 אלף גברים ונשים חרדים שלומדים באקדמיה; או צעירים דתיים שיצאו מהארון ויושבים עם המשפחה בשולחן השבת. אלו דברים שלא היו כאן ב־1995 ולא ב־2005. 

המיקומים השתנו, הגדֵרות זזו. זה לא מה שהיה פעם. יותר חילונים הולכים לסליחות ולתיקוני שבועות ויותר חרדים מצטרפים ללובשי המדים, ויותר ילדים לומדים בבתי ספר של החינוך המשלב, דתיים וחילונים יחד, ויותר מניינים בבתי כנסת הופכים לשוויוניים כלפי נשים (ויש גם מניין גאה בתל אביב, שאת תפילות יום הכיפורים שלו הובילה חזנית). ביהודה ושומרון עומדים פלשתינים ומתנחלים באותו תור ב"רמי לוי". ופסל מחאה של יגאל תומרקין נגד מפעל ההתיישבות מקדם בשלום את רבבות המבקרים באתר שילה הקדומה. 

ישראל המבודדת והמצורעת היא זו שיש אליה גלי עלייה מהמערב, ושאחד הסרטונים המרגשים שרצים בה הוא של חיילים עולים העונים למפקדם "הקשב" ב־11 שפות. ישראל שמקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם 160 מדינות מתוך 193 מדינות החברות באו"ם (המדינות שלא מקיימות איתנו יחסים נמנעות מקשר עם ישראל עוד מקום המדינה, ומרביתן מוסלמיות). 

ישראל שחתמה על הסכמי סחר חופשי עם כל גושי הסחר החשובים בעולם, ומייצאת למערב בסכומים של עשרות מיליארדי דולרים. ובזמן שגרמניה משחיתה מילים בעוד גינוי של בנייה בירושלים והשוק האיסלנדי הקטן מאיים בחרם, ישראל בונה קשרי חוץ ומסחר בהיקפים אדירים עם מעצמות הענק במזרח - הודו, סין, אוסטרליה ויפן. 

יש חושך בסביבה, השמאל מתעקש, אבל אינו מודה שהוא לא נוכח בתוך ישראל אלא על הגדֵרות שלנו, שם מתיזי הראשים מחכים לסדק קטן בחומה כדי לשרוף את כולנו. בהצגה האחרונה עולה ח"כ ג'מאל זחאלקה על הבמה בתפקיד מסיר המסיכות ומעורר הישנים: השבוע הוא צעק בירושלים "זה שלנו. זה הבית שלנו", ויש להודות לו על הכנות, ולפני כמה שבועות הבהיר מעל דוכן הנאומים במליאת הכנסת שהוויכוח הוא לא על גבולות 67' אלא על כיבוש 48'. 

אבל המנותקים הנרגנים רואים מדינה שנגמרת מבפנים וקנוניה דתית להשתלט על מוקדי הכוח. תרכיבו משקפיים, חברים. מה שיש זו לא השתלטות אלא התקרבות. מחיקה של ההגדרות הישנות. יש דתילונים וחילונים לשעבר, דתל"שים וחזב"תים. ומפכ"ל דתי. תתמודדו.

בפתיחת ספרו "הברית הישראלית" משרטט יואב שורק שני סוגי ישראל: זו שנושאת מטען תרבותי עשיר ומורכב, שיודעת לספר את החוליה שלה בשרשרת; וזו שנולדה מן הים, קצוצת שורש, דלה, לאום בן מאה שנים לכל היותר. חלקים מכריעים מהאליטה הישראלית, הרואים כך את הישראליות שלהם, נגועים בתודעה של פרובינציאליות ועלבון: הם יתפסו את ארצם ואת עצמם כקצה העולם המערבי, אשר לעיתים האור מגיע גם אליו, כמו אמנים בסופו של סיבוב הופעות עולמי. 

"תודעה זו יוצרת נרגנות קבועה, פרשנות שלילית של המתרחש כאן והטיה קבועה לטובת הנעשה במדינות הנחשבות כ'מתוקנות' יותר", כותב שורק ומציע ישראליות שמבטלת את החומות בין דתיים לחילונים ומכוננת ברית ישראלית־יהודית המשלבת ביניהם. למרבה הפחד (מגודל האחריות), הגענו לנקודה בהיסטוריה שבה זה אפשרי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר